דנ"א 3826/06 איריס אסלן, ע"י חזי אציל נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.12.2006, שבה נדחתה עתירתה של המבקשת לדיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3819/01, 3968/01 מדינת ישראל נ' אסלן.

המבקשת הינה היורשת של מחצית הזכויות בחלקות 141 ו – 142 בגוש 30586 בשכונת נווה יעקב בעיר ירושלים. בשנת 1980 הפקיעה המשיבה שטחים באזור זה, ובהם השטח שבבעלות המבקשת. בתום משא-ומתן בין הצדדים הוסכם כי ישולם פיצוי למבקשת בסך 25 שקלים ישנים למ"ר, תוך שמירת זכותה של העותרת לתבוע פיצויים נוספים. ואכן, המבקשת הגישה תביעה לפיצוי שנדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא ע' קמא). בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפצות את המבקשת בהפרש בין שוויה הקרקע שמצא, 50.80 שקלים ישנים למ"ר, לבין הסכום שכבר שולם למבקשת.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה נשוא ערעור וערעור שכנגד שנדונו בבית המשפט העליון. בית משפט זה, ברוב דעות, דחה את הערעורים. שופטי הרוב ושופט המיעוט היו תמימי דעים כי אין להתערב בממצאיה של הערכאה המבררת, שעמדו בבסיס פסיקת הפיצוי למבקשת. דעותיהם נחלקו בשאלת חלותה של ההלכה שנפסקה בע"א 5546/97 הולצמן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פ"ד נה(4) 629, בנסיבות העניין שלפנינו. דעת הרוב קבעה כי ההלכה אינה חלה על המקרה דנן. דעת המיעוט סברה אחרת. לגבי פסק דינו זה של בית המשפט העליון ביקשה המבקשת לקיים דיון נוסף. טענתה העיקרית הייתה כי פסק דינו של בית המשפט העליון אינו מתייחס לכל סעיפי הערעור שפירטה בפניו. עוד טענה המבקשת באשר לקביעת ערך הקרקע לכל חדר באזור ההפקעה ולדרכי חישובו. המבקשת אף טענה בעניין פסיקת ההוצאות בהליך. את עתירתה זו של המבקשת דחינו, כיוון שלא נתקיימו בה הטעמים אשר בגינם יינתן דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ). עוד מצאנו כי פסק דינו של בית המשפט העליון אינו קובע הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה שנפסקה בעבר בבית משפט זה, וכי אין הצדקה לקיים במקרה זה דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון. משכך מצאנו, נדחתה העתירה. יצוין, כי בנסיבות העניין לא עשינו צו להוצאות.

המבקשת לא השלימה עם החלטה זו, ולכן הגישה את הבקשה בפני – "לעיון חוזר". לדעתה, המבחנים שנקבעו בסעיף 30 לחוק אינם מתאימים למקרה מהסוג הנדון. דא עקא, שלהליך הבקשה ל"עיון חוזר" אין עיגון בדין, עד שלא ניתן להידרש לו; וגם לגוף העניין, לא הונח בסיס לשנות מן ההחלטה שניתנה. התוצאה היא שאין מנוס מאשר לדחות את הבקשה.