דנ"א 3826/06 איריס אסלן, ע"י חזי אציל נ. מדינת ישראל

בפני עתירה להורות על דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3819/01, 3968/01 מדינת ישראל נ' אסלן .

העותרת ירשה את זכויותיו של אביה במחצית מהזכויות בחלקות 141 ו– 142 בגוש 30586, בשכונת נווה יעקב בעיר ירושלים. השטח שבבעלותה, כמו שטחים אחרים באזור, הופקע על-ידי המדינה (להלן: המשיבה ) בשנת 1980. לאורך השנים התנהל משא ומתן בין הצדדים על שווי הפיצוי בגין החלקות, ובשלב מסוים הוסכם כי ישולם פיצוי לעותרת בסך 25 שקלים ישנים למ"ר, תוך שנשמרה זכותה של העותרת לתבוע פיצויים נוספים - וכך עשתה. תביעתה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא עזרא קמא); בית המשפט המחוזי מצא כי שווי הקרקע היה 50.80 שקלים ישנים למ"ר, ואת ההפרש בין שווי זה לבין הסכום שכבר שולם, הורה לשלם לעותרת.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי השיגו שני הצדדים. בית המשפט העליון דחה, ברוב דעות, את הערעורים. הן שופטי הרוב הן שופט המיעוט סברו כי אין להתערב בממצאי הערכאה המבררת, שעליהם התבססה פסיקת הפיצויים בשל ההפקעה. המחלוקת נגעה לשאלת תחולתה של ההלכה שנפסקה בע"א 5546/97 הולצמן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פ"ד נה(4) 629 במקרה דנן. בעניין הולצמן עסק בית המשפט העליון בפירושן של הוראות חוק המאפשרות הפקעה ללא תמורה לצרכי ציבור. נפסק, כי אין לפרש הוראות חוק אלו באופן המתיר פיצוי בשיעור של 60% בלבד מערך חלקה שהופקעה במלואה. בתיק נשוא עניינו קבע כבוד הנשיא ברק שאין תחולה להלכת הולצמן. זאת, משום שההפחתה לצרכי ציבור נעשתה כחלק מהערכה שמאית ולא מכוח הוראות החוק שנדונו בפרשת הולצמן . "עניין לנו" – הבהיר הנשיא ברק – "בממצא עובדתי–שמאי של בית המשפט המחוזי ולא בקביעה נורמטיבית בדבר תחולת הוראות החוק המתירות הפקעה חלקית ללא פיצוי". השופט לוי, לעומת זאת, סבר כי הלכת הולצמן מתפרסת אף על הנסיבות המתוארות במקרה זה, והציע לקבל את עמדתה של העותרת בסוגיה זו. כבוד הנשיאה ד' ביניש הצטרפה לעמדתו של כבוד הנשיא ברק והציעה אף היא לדחות את שני הערעורים בלא צו להוצאות.

העותרת סבורה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה. הטעם העיקרי לכך: פסק הדין, לדבריה, אינו מתייחס לכל סעיפי הערעור שפירטה בפני בית המשפט. עוד טוענת, העותרת לעניין קביעת ערך הקרקע לחדר באזור ההפקעה ולעניין דרכי הוכחת החישוב הראוי במקרה זה. העותרת מבקשת כי בית המשפט יפסוק בעניין הוספות מחיר "בגין קרקע טאבו פרטית". העותרת גם מלינה על כך שלא נפסקו הוצאות לטובתה; לדבריה "התירוץ שהובא על-ידי כבוד השופט קמר לאי פסיקת הוצאות, אינו מוצדק, ואפילו מגוחך".

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. הטעמים בגינם יינתן דיון נוסף קבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והם: "...אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש ...מקום לדיון נוסף". פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה חדשה מן הסוג המצדיק דיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית זה, ואינו עומד בסתירה להלכה שנפסקה בעבר (ראו, למשל: דנ"א 2027/06 עיריית באר שבע נ' י.י.ר.א חברה לשירות (טרם פורסם). כאמור, בבית משפט זה נחלקו עמדות השופטים בסוגיה אחת הנוגעת להשלכות פסיקה קודמת על מקרה זה. ואולם טענות העותרת אינן מסמנות את המקרה כאחד מאותם מקרים נדירים שבהם יידרש בית משפט זה, פעם נוספת, לעניין שפסק בו בהרכב שלושה. לפיכך, איני מוצא לנכון להיעתר לבקשה. נציג המדינה מצר על "דברי הבלע המצויים בעתירה כלפי בית המשפט", אך סברתי כי אין לדחות את העתירה על הסף חרף הדברים האלה, ועל כן היא נדונה לגופה.

הבקשה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.