דנ"א 2027/06 עיריית באר שבע נ. י.י.ר.א חברה לשירותים בע"מ(בפירוק זמני)

בפני עתירה להורות על דיון נוסף בעניין שנדון בע"א 1061/04, והוכרע ביום 22.2.2006 בפסק דין שניתן על ידי כבוד הנשיא א' ברק והשופטים ע' ארבל

וי' עדיאל .

המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), חברה קבלנית, ביצעה עבודות פיתוח שונות עבור העותרת, עיריית באר-שבע (להלן: העותרת ) – זאת גם לאחר שהמשיבה נקלעה להליכי פירוק זמניים. ביום 25.4.2003 ציווה בית המשפט, במסגרת הליכי הפירוק הזמניים, כי העותרת תשלם לקופת הפירוק כל סכום שעליה לשלם למשיבה בתקופת הפירוק הזמני (החל מיום 1.4.2003), בגין אותן עבודות. בהתאם להחלטה זו הגישה המפרקת הזמנית לעותרת חשבונות, ואלה אושרו על ידה לתשלום. אולם, העותרת מיאנה לפרוע את החשבונות בכסף, בטענה שהם קוזזו כנגד סכומים שהעבירה העותרת למנהלה לשעבר של המשיבה, עו"ד אביטן. לטענתה, הסכומים שולמו בהתאם לחוזה שנכרת בינה לבין עו"ד אביטן ביום 31.12.2002, בו הוסכם שהעותרת תפרע חוב מן העבר וחובות עתידיים למשיבה באמצעות תשלומים חודשיים בסך 300,000 ש"ח כל אחד, שישולמו לעו"ד אביטן במשך 12 חודשים. ואכן, ביום 1.1.2003 נמסרו לידי עו"ד אביטן שבעה שיקים לחודשים ינואר-יולי 2003 בסכום האמור. עובר להסכם המחתה המשיבה לעו"ד אביטן את זכותה לכל תשלום מהעותרת. כמו כן, התחייבה המשיבה בפני העותרת שלא לבטל את המחאת הזכויות עד שיסתיימו אותם תשלומים חודשיים, ונתנה בידיה הוראת קיזוז בלתי חוזרת לגבי אותם סכומים.

נוכח סירובה של העותרת לפרוע את החשבונות, פנתה המפרקת הזמנית לבית המשפט המחוזי, בטענה שקיזוז הסכומים מנוגד לצו האמור מיום 25.4.2003. בית המשפט המחוזי קבע כי הכספים שהוזרמו לעו"ד אביטן צריכים היו להשתלם לקופת הפירוק, אולם קיבל את גרסתה של העותרת כי הצו של בית המשפט נודע לה אך בתחילת חודש יוני 2003. על כן חייב בית המשפט את העותרת לשלם למשיבה את הכספים ששולמו לעו"ד אביטן בחודשים יוני ויולי 2003, בסך כולל של 600,000 ש"ח. בית המשפט דחה את טענתה של העותרת כי חיובה מהווה תשלום כפול, בקבעו כי מחדלה מלהודיע לבית המשפט על ההסדר עם עו"ד אביטן, סיכל את האפשרות למנוע את העברת הכספים לידיו. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ערערו הצדדים לבית משפט זה.

השופטים בערעור נחלקו בדעותיהם. דעת הרוב, מפי הנשיא ברק אליו הצטרפה השופטת ארבל, מצאה כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הייתה הצדקה לקיזוז הסכום ששולם לעו"ד אביטן בחודשים יוני-יולי 2003 כנגד התשלום עבור העבודות שבוצעו בתקופת הפירוק. זאת, במיוחד נוכח עמדתה של העותרת לפיה התשלום לעו"ד אביטן נעשה בגין עבודות שבוצעו לפני הפירוק , שהרי אם אכן כך, אין כל בסיס לקיזוז מן התמורה לה טענה המשיבה, בגין עבודות שבוצעו בתקופת הפירוק . משכך, נקבע גם שאין חשיבות למועד בו הומצא לעותרת הצו שמחייב אותה בתשלום למפרקת הזמנית. לכן, הערעור של המשיבה התקבל, כך שהעותרת חויבה בתשלום סכום החשבונות שאושר עבור חודש מאי, נוסף על הסכום עבור החודשים יוני ויולי, ואילו הערעור של העותרת נדחה. כמו כן, מצאה דעת הרוב, שהיקף העבודות לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים ויש להעמידו על סכום של 300,000 ש"ח בחודש. השופט עדיאל, שדעתו הייתה לדעת המיעוט, סבר כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי לא נתמכו בתשתית עובדתית מספקת, ובפרט, לא הוכח כדבעי שהעותרת הפרה את הצו מיום 25.4.2003 בקיזוז התשלומים. לפיכך, הציע השופט עדיאל לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבירור נוסף בבית המשפט המחוזי.

העותרת טוענת כי יש להורות על קיום דיון נוסף בתיק. הטעם המרכזי לכך, לדעתה, הוא שפסק הדין עומד בניגוד להלכה לפיה לא ניתן להכריע במסגרת בקשה למתן הוראות - היא הבקשה שבייסוד ההליך - "במחלוקת עובדתית סבוכה ורחבת היקף ובזכויות צד שלישי כגון [העותרת] או אביטן". העותרת מוצאת הצדקה לקיום דיון נוסף גם בכך שבית המשפט העליון לא הכריע בבקשה לצירוף ראיה שהוגשה במסגרת הערעור, ובכך שאם ייוותר פסק הדין על כנו, לטענתה, היא תאלץ לשלם תשלום כפול על חשבון הקופה הציבורית.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא הבקשה לא קבע הלכה חדשה, ובוודאי לא הלכה מסוג ההלכות שמצדיקות דיון נוסף, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (וראו, למשל: דנ"א 5742/04 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים בחולון , תק-על 2004(3) 1270, 1271). דעת הרוב הדגישה כי "ההליך שלפנינו אינו עוסק בשאלה האם הכספים ששולמו לאביטן הם כספים שעל-פי צו בית המשפט היו אמורים להשתלם למשיבה. ההליך לא עוסק בבירור זכויותיו של אביטן מכוח המחאת הזכות וההסכם עם המערערת, סוגיות שראויות אולי לבירור מקיף, אך לא במסגרת ההליך שבנדון". לאור זאת, אין כל בסיס לטענותיה של העותרת בדבר נפקותו של פסק הדין. סוגיית היקף העניינים שיכולים לבוא בגדר בקשה למתן הוראות כלל לא נדונה בפסק הדין, ובוודאי שלא נפסקה בה הלכה חדשה. דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו: דנ"א 4876/05 בריל נ' גליבטר , תק-על 2005(3) 1667). טענתה של העותרת כי מדובר בכפל תשלום נבחנה בפסק הדין ונדחתה, וגם אילו הייתה צודקת העותרת בטענה שבקשתה לצירוף ראיה לא הוכרעה לגופה, הרי שאין בכך, בנסיבות העניין, כדי להצדיק קבלת עתירתה.

העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.