דנ"א 3883/10 סאלח מריסאת נ. חסן מריסאת

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8777/08 סאלח מריסאת נ' חסן מריסאת (טרם פורסם, 5.5.2010) שניתן על-ידי השופטים א' גרוניס , י' דנציגר ו- נ' הנדל (להלן: פסק הדין ).

2.

עניינו של פסק הדין שבגינו הוגשה העתירה לדיון נוסף הוא בסכסוך שהתגלע בין הצדדים על רקע מספר הסכמים שנחתמו ביניהם הנוגעים להעברת מקרקעין לשם הקמת תחנת דלק. אין צורך לדון בהרחבה במסכת העובדתית המפותלת הצריכה לעניין, אך נזכיר בתמצית כי הסכסוך בין הצדדים הוליד מספר הליכים משפטיים - רובם הוגשו לבית המשפט המחוזי ואחד מהם הוגש לבית משפט השלום. לפני למעלה מחמש שנים, ביום 9.2.2005, התקבלה החלטת השופט י' עמית , בה הוחלט על איחוד התיקים כולם בפני בית המשפט המחוזי. מן החומר שלפניי עולה לכאורה כי החלטת האיחוד לא נתקפה בסמוך לאחר קבלתה והטיפול בתיקים המאוחדים בבית המשפט המחוזי המשיך כסדרו. בכלל זה, במהלך הטיפול בהליכים, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינוי בורר שזהותו תקבע על-ידי בית המשפט, וביום 31.1.2007 נחתם ביניהם הסכם בוררות. בהמשך לכך, ניתן ביום 28.2.2008 פסק דינו של הבורר. העותר 1 פנה לבית המשפט המחוזי וביקש את ביטול פסק הבורר, ואילו המשיב פנה לבית המשפט המחוזי וביקש את אישורו. ביום 24.7.2008 ניתן פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר הכריע במרבית ההליכים שהוגשו אגב הסכסוך בין הצדדים. בכלל זה, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הבורר ואישר את פסק הבורר.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור נשוא העתירה שלפניי. במסגרת הערעור העלו העותרים טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך בית משפט זה מצא לנכון להתייחס בפסק דינו אך לשתיים מתוכן, וממילא אך הן תהינה רלוונטיות לצורכנו. הטענה הראשונה שנבחנה על-ידי בית משפט זה הופנתה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי לאחד את התובענה שהוגשה לבית המשפט השלום עם התובענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי. לטענת העותרים, לא הייתה בידי בית המשפט הסמכות העניינית להורות על איחוד התיקים. הטענה השנייה הופנתה כלפי פסק הבורר שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי.

בעניינה של הטענה הראשונה קבע בית המשפט כי גם אם יכול ויש ממש בטענת העותרים מבחינה תיאורטית, הרי שהיא מתעלמת מן ההחלטה שהתקבלה לאחר מכן בהסכמת הצדדים - להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעה בפני בורר. לפיכך, קבע בית המשפט כי משניתנה הסכמה לפנות לבוררות, אשר חלה לגבי כל התביעות, אין עוד נפקות להחלטת האיחוד. בעניינה של הטענה השנייה קבע בית המשפט כי לא הוצגו בפניו עילות שיצדיקו התערבות בפסק הבורר, ולפיכך דחה אף טענה זו.

3.

עיקר טיעונם של העותרים בהליך שלפניי מופנה כלפי קביעתו של בית המשפט בעניין החלטת האיחוד. בהקשר זה, טענתם המרכזית של העותרים הינה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה, לפיה הסכמה מאוחרת של צדדים לפנות להליך בוררות מרפאת החלטה פגומה קודמת של בית המשפט לאיחוד הליכים אשר ניתנה בהעדר סמכות עניינית. לשיטת העותרים, ההלכה הנוהגת בסוגיית הסמכות העניינית קובעת כי משניתנה החלטה בהעדר סמכות עניינית הרי שהיא בטלה מדעיקרא, ומכאן שכל אשר נעשה לאחריה בטל אף הוא ולא ניתן ליתן לו תוקף. כך הם הדברים לשיטת העותרים באשר לפסק הדין שנתן תוקף לפסק הבורר, וכך הם הדברים באשר להחלטות נוספות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בעניינם של הצדדים. לפיכך, סבורים העותרים כי מן הראוי להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין, בהרכב מורחב של שבעה שופטים.

4.

דין העתירה להדחות. חרף ניסיונות העותרים לשוות לפסק הדין נופך עקרוני, לא עלה בידם להוכיח כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, לא כל שכן חשובה וקשה, המקיימת את הוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. כידוע, על מנת להצביע על קיומה של הלכה חדשה "חייבת אותה הלכה לגלות את עצמה על-פני פסק הדין. וגילוי-פנים בהקשר זה ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות..."

(דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן ואח' , (לא פורסם, 19.8.2002)). דרישות אילו אינן מתקיימות בנסיבות העניין שלפנינו, עת נראה כי הכרעת בית המשפט נשענה על בחינה מעשית של הצורך בהמשך בירור הסכסוך בין הצדדים בנסיבות העניין הקונקרטיות, מקום בו ממילא הועבר הסכסוך - בהסכמתם - להכרעת בורר. קביעה זו מתיישבת עם ההלכה הנוהגת מימים ימימה ושלפיה אין בית משפט זה נוהג ככלל לדון בסוגיות תיאורטיות, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (והשוו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ (טרם פורסם, 1.9.2004); ע"א 6291/95 בן יקר גת נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעין , פ"ד נא(2) 825, 871-872 (1997). מעבר לכך, נראה כי קביעתו זו של בית המשפט עולה אף בקנה אחד עם מגמת הפסיקה, המבקשת לבחון האם קיימת הצדקה מהותית להורות על ביטול פסק דין של בית משפט הנמנה על מערכת בתי המשפט הרגילים מטעמי סמכות עניינית, בנסיבות בהן התקבלה הכרעת בית המשפט לגופם של דברים ולאחר שההליך התנהל במלואו, ובשים לב לכך שהדבר עלול לגרור התדיינות ממושכת שלא לצורך (והשוו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן , פ"ד נ(5) 820, 829 (1997); ע"א 4796/95 א' ח' אלעוברה נ' א' ע' אלעוברה , פ"ד נא(2) 669, 675 (1997)).

יצוין, ולמען שלמות התמונה, כי בעתירתם העלו העותרים מספר טענות נוספות הנוגעות להחלטת בית המשפט שלא להתערב בהחלטה בדבר אישור פסק הבורר. ברם, נראה כי אף העותרים מודעים לכך שבסוגיה זו אין בידם להצביע על קביעתה של הלכה חדשה כלשהיא, וממילא אין בטענות אלה כדי להקים עילה לעריכת דיון נוסף.

5.

אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו, דין העתירה להידחות.