דנ"א 4117/11 פלוני נ. פלוני

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בבע"ם 741/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 17.5.2011), שניתן מפי כבוד השופטים ע'

ארבל, ח' מלצר וע' פוגלמן .

לעותר ולמשיבה בת משותפת, שתיקרא להלן: הקטינה . העותר והמשיבה, שניהם ישראלים במקורם, עברו בשלב מסוים להתגורר בארצות-הברית, ושם נולדה בתם. במהלך חופשה בישראל החליטו העותר והמשיבה להיפרד, ופתחו בהליכי גירושים. זמן קצר לאחר-מכן שב העותר לארצות-הברית, ואילו המשיבה נותרה בישראל עם הקטינה. לאחר שחלף המועד שבו אמורות היו השתיים, לפי התכנון, לשוב אף הן לארצות-הברית, פתח העותר בהליכים להחזרת הקטינה לארצות-הברית לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, כ"א 31, 43 (נפתחה לחתימה ב-1980) (להלן: האמנה ).

בית המשפט לענייני משפחה הורה על החזרת הקטינה לארצות הברית וערעורה של המשיבה לבית המשפט המחוזי נדחה בעיקרו (למעט לעניין תנאי ההחזרה). המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר החליט לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור.

2.

בית המשפט העליון קבע כי אין מקום לשנות מן הממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית, ולפיהם מתקיימים התנאים המקדמיים לתחולת האמנה, המקימים מעשה "חטיפה". לפיכך, מיקד בית המשפט העליון את הדיון בשאלת התקיימות החריגים לחובת ההחזרה הקבועים בסעיף 13(א) לאמנה – הם החריגים של הסכמה מצד ההורה "הנחטף" למעשה "החטיפה" או השלמה מצדו עם מעשה זה. בשאלה זו נחלקו דעותיהם של חברי ההרכב. השופטת ע' ארבל קבעה כי מתקיים החריג לפיו ההורה "הנחטף" הסכים מראש לאי החזרת הקטינה. קביעה זו הסתמכה בעיקר על האמור בטיוטת הסכם ממון שנערך על-ידי הצדדים, ושממנו עלה כי הם הסכימו שהמשיבה והקטינה יישארו להתגורר בישראל ואילו העותר ישוב לארצות-הברית. טיוטה זו לא הבשילה לכדי הסכם, כנראה בשל מחלוקת כלכלית שהתעוררה אצל המשיבה. עם זאת, נקבע כי המשיבה עשתה צעדים לקיום התחייבויותיה לפי ההסכם, ביחד עם העותר, שעיקרם הסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל על העותר. לפי גישתה של השופטת ארבל , "השתלשלות האירועים, ובפרט עזיבתו [של העותר] את הארץ בהסכמתה של [המשיבה], לאחר שנכתב הסכם הממון, וחלקו אף קויים, יצרה בליבה של [המשיבה] הסתמכות באשר לשינוי הסטאטוס קוו, שעיקרו פרידה בין בני הזוג והישארותה עם הבת בישראל" (פס' 32 לפסק-הדין). משנקבע כי יש תחולה לחריג ההסכמה, שאלת החזרתו של הקטין נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כך נקבע. במקרה זה קבע בית המשפט העליון כי אין להורות על החזרת הקטינה לארצות-הברית וזאת לאור האופי הזמני שנשאה שהיית בני הזוג שם ולאור שיקולים שונים הקשורים בטובת הקטינה.

השופט ח' מלצר

קבע אף הוא כי אין מקום להורות על החזרת הקטינה לארצות-הברית, אך זאת מתוקף חריג "ההשלמה". קיומה של השלמה נלמד, לפי גישתו, מחזרתו של העותר לארצות-הברית; מן הבקשה שהגיש לבית הדין הרבני לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל עליו; מנכונותו, במסגרת טיוטת הסכם הממון, להעביר את כל הציוד האישי של הקטינה לישראל ולשלם עבורה מזונות בשקלים; ומרצונו להבטיח לעצמו הסדרי ראייה עם הקטינה כל אימת שיגיע לישראל.

השופט ע' פוגלמן , שהיה בדעת מיעוט, סבר כי אין מקום לקבל את הערעור. לעמדתו, משלא השתכללה הטיוטה לכדי הסכם ממון גמור, לא ניתן לתפוס את אחד מן הצדדים על ויתוריו בעוד שהצד השני פטור מהם. השופט פוגלמן הוסיף, כי שימוש בהסכמות שניתנו במסגרת משא ומתן, שלא התגבש לכדי הסכם מחייב, עלול לשאת עימו השלכות שליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני לסיום המחלוקות שביניהם בהסכמה.

3.

העותר טוען כי יש לקיים דיון נוסף בפסק-הדין לפי הוראות סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. העותר סבור כי פסק-הדין חורג מן ההלכה שלפיה יש להעניק פרשנות מצמצמת ומרוסנת לחריגים להחזרה. הלכה זו מבוססת על חובת המדינות החתומות על האמנה להורות על החזרת הילד למדינה שממנה נחטף במהירות ובדחיפות, תוך הותרת שיקול דעת מצומצם לבית המשפט הדן בבקשת ההחזרה. עוד טוען העותר כי הסקת מסקנה בדבר הסכמה או השלמה של העותר עם אי החזרת הקטינה, מתוך הסכמות שהושגו במסגרת משא ומתן שלא התגבש לבסוף לכדי הסכם, מנוגדת להלכות שנקבעו בעניין זה, הן בהקשר הספציפי של פירוש האמנה והן בהקשר החוזי הכללי. כן סבור העותר כי בקביעה זו יש כדי לפגוע ביכולתם של צדדים ליישב את הסכסוך ביניהם בהסכמה. העותר מוסיף וטוען כי התחשבותו של בית המשפט בטובת הקטינה, במסגרת הפעלת שיקול הדעת הנתון לו לאחר שנקבע כי מתקיים חריג לחובת ההחזרה, לא הייתה במקומה. לבסוף, גורס העותר כי משלא ביססו שופטי הרוב את מסקנתם על אותו החריג, היה מקום לדחות את הערעור מן הטעם שלא נמצא רוב לקיומו של אף אחד מן החריגים.

4.

המשיבה, מצידה, סבורה כי לא מתקיימים התנאים הדרושים לקיום דיון נוסף. המשיבה עומדת על כך שקביעותיו של בית המשפט העליון הסתמכו במפורש על ההלכות שנפסקו בעבר בעניין תנאי האמנה ועל-כן עיקרו של פסק-הדין ביישום הלכות אלה ולא בקביעת הלכות חדשות. כן עומדת המשיבה על העיקרון שלפיו שינוי ההלכה המשפטית שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון לא נעשה אלא במפורש ובגלוי – וכך לא היה במקרה זה. לעניין המשמעות שייחס בית המשפט העליון להסכמות של העותר שניתנו במסגרת משא ומתן בין הצדדים, טוענת המשיבה כי ניתן ללמוד על קיומה של הסכמה מתוך מכלול נסיבות המקרה, ובכללן גם משא ומתן שהתנהל. המשיבה מתייחסת גם לטענות העותר בדבר מקומה של טובת הקטין במסגרת הפעלת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט. לפי גישתה, יש להבחין בין המשקל של טובת הקטין טרם שנקבע כי מתקיים אחד מן החריגים לחובת ההחזרה לבין משקלו של שיקול זה לאחר שהוחלט כי אחד מן החריגים מתקיים, שאז ההחזרה אינה עוד בגדר חובה והיא נתונה ממילא לשיקול דעתו של בית המשפט.

יוער, כי בא-כוחה של המשיבה אף טען כי בעניין גבאי גופו (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי , פ"ד נא(2) 241 (1997)), שעליו ביקש העותר להסתמך, הוחל חריג ההסכמה. וכך הוא כותב: "חרף הגישה המצמצמת בה נקט בית המשפט בפרשת 'גבאי' , מצא לנכון לקבוע כי דווקא מתקיימים החריגים של הסכמה או השלמה". ייאמר כבר כעת, כי עיון בפסק-הדין בעניין גבאי מעלה כי ההפך הוא הנכון, שכן בית המשפט העליון קבע כי באותה פרשה לא נתקיימה הסכמה או השלמה. בא-כוחה של המשיבה אף מצטט באופן בלתי מדויק, בלשון המעטה, מתוך פסק-הדין. כך, בתשובה לעתירה נכתב הציטוט הבא מתוך פסק-הדין בעניין גבאי : "לדעתי, אין ספק בכך, כי הסכמה או השלמה שכאלה מצויות בעניין שלפנינו" (פס' 37 לתשובה; ההדגשה הוספה – א' ר'), כאשר הציטוט המדויק הוא: "לדעתי, אין ספק בכך, כי הסכמה או השלמה שכאלה אינן מצויות בעניין שלפנינו" (פסקה 23 לפסק-הדין).

5.

לבקשת בית המשפט, היועץ המשפטי לממשלה הגיש אף הוא את עמדתו בסוגיות שבמחלוקת, וזאת באמצעות הרשות המרכזית בישראל לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: הרשות ), הפועלת מטעמו. עמדתה של הרשות היא כי שגה בית המשפט בייחסו משקל לעובדה שהעותר עזב את הארץ, שכן עזיבה זו תאמה את התכנון המקורי של הצדדים; ובייחסו משקל להסכמות שהופיעו בטיוטת הסכם הממון, שכן לפי השקפת הרשות הסכמות אלה הושגו עקב הלחץ שהעותר היה נתון בו לאחר הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. מכל מקום, כך נטען, המשא-ומתן שהתקיים בין הצדדים לא השתכלל לכדי הסכם סופי. הרשות מדגישה כי "למותר לציין כי התרשמות שונה מהניתוח העובדתי אינה מהווה עילה לדיון נוסף. עם זאת, בנסיבות העניין קיים חשש כי הקביעות הנ"ל ישמשו בסיס בתיקים רבים אחרים להכרה בפעולות כגון אלו, לרבות חזרת ההורה המתלונן למקום מגוריו הטבעי, כהסכמה לעניין האמנה, מה שלדעת הרשות המרכזית יחטיא את מטרתה ואת האפשרות לפעול כרוחה". עוד מדגישה הרשות כי חזרת ההורה "הנחטף" למדינת מגוריו או הישארותו בה היא שכיחה, שכן ההליך אמור להסתיים במהירות. לבסוף, הרשות סבורה כי גם לאחר שהוכחה התקיימותו של חריג ההסכמה או ההשלמה (להבדיל מחריג החשש הממשי לשלומו של הקטין), ובמסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בשאלה אם להורות על החזרת הקטין, טובת הקטין אינה צריכה לשמש שיקול מרכזי ויש לאזנה למול תכליות האמנה בכללותן. לאור כל אלה, סבורה הרשות כי יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק-הדין.

6.

דין העתירה להידחות. בית המשפט העליון התייחס בהרחבה להלכות הנוהגות בדבר הפירוש המצומצם שיש ליתן לחריגים הקבועים באמנה, והנחה עצמו בהתאם להלכות אלה. התוצאה שאליה הגיע בית המשפט במקרה זה היא פרי יישום הלכות אלה על הנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו, ואינה בגדר חידוש הלכתי. אכן, כפי שמסבירה הרשות בהרחבה, באופן רגיל שהותו של ההורה "הנחטף" במדינת מגוריו הרגילה לא תשמש כראיה להסכמתו או להשלמתו עם מעשה החטיפה. גם הסכמות שהושגו במהלך משא ומתן שלא הבשיל לכדי הסכם מחייב לא יכולות, בדרך כלל, לשמש מאוחר יותר לרעתו של אחד הצדדים. הזהירות שיש לנקוט בה בכל הנוגע למתן משקל ראייתי להסמכות מסוג זה היא רבה. אכן, חוסר זהירות בהתייחסות לתוכנן של הסכמות שניתנו במסגרת משא-ומתן שנכשל, עלול להרתיע צדדים מניסיון ליישב את המחלוקות ביניהם בדרך של הסכמה. השופטת ע' ארבל התייחסה לכך בפסק-דינה, בכתבה כי "באשר לחשש שמעלה חברי מההשלכות השליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני, אני סבורה כי חשש זה אינו חשש ממשי, שכן מקרה זה ייחודי בנסיבותיו". גם השופט ח' מלצר מצא לנכון להדגיש כי "נתונים אלה... מספיקים על מנת לראות בהם, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו , מעין- 'השלמה' וויתור על סעדי 'העזרה הראשונה' שמכוח האמנה" (ההדגשה במקור – א' ר'). ואכן, קביעותיו של בית המשפט העליון במקרה זה נטועות כל-כולן בנסיבות המקרה, והן נובעות מיישום ההלכות הקיימות על המקרה הקונקרטי. העותר, וכמוהו גם הרשות, סבורים כי היישום במקרה זה היה שגוי. אלא שמטרתו של הליך הדיון הנוסף אינה לקיים ביקורת ערעורית של פסקי-דינו של בית המשפט העליון, כי אם ללבן הלכה משפטית, אם מפאת שנתחדשה ואם מן הטעמים האחרים הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט. במקרה זה לא נמצא חולק על תוכנה ההלכה המשפטית הרלוונטית, שעליה עומד בהרחבה גם בית המשפט העליון בפסק-הדין מושא עתירה זו. יישום ההלכה תלוי ממילא בנסיבותיו של כל מקרה, ואין הוא מקים עילה לדיון נוסף.

7.

לא מצאתי ממש גם בטענות האחרות שהעלה העותר. בית המשפט העליון לא קבע כל הלכה כללית באשר למשקלם היחסי של השיקולים השונים שניתן להפעיל במסגרת חריגי ההסכמה וההשלמה. התחשבותו בטובת הקטינה במסגרת זו מעוגנת בנורמות הקיימות (וראו למשל: ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ , פ"ד מז(3) 63 (1993)). הרשות מתייחסת לשאלה אם יש מקום למתן משקל שונה לשיקול של טובת הקטין במסגרת כל אחד מן החריגים, לפי הרציונל העומד בבסיסו – אלא ששאלה זו לא זכתה לליבון במסגרת פסק-הדין ועל-כן אין מקום להורות בגינה על קיום דיון נוסף. גם העובדה ששופטי הרוב נחלקו בעמדותיהם לגבי ההנמקה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן שניהם הגיעו למסקנה כי מתקיים אחד מן החריגים לחובת ההחזרה, וכי אין מקום להורות על החזרת הקטינה במקרה זה.

8.

המסקנה היא כי העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.