דנ"א 5272/11 שכטמן ושות' חברה לבנין בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד הבינוי והש

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א

8517/06 מדינת ישראל נ' שכטמן ושות' חברה לבנין בע"מ (טרם פורסם, 21.6.2011), שניתן מפי כבוד השופטים א' גרוניס , מ' נאור ו א' חיות .

2.

העובדות הנוגעות לעניין הן בתמצית אלה: העותרת – שכטמן ושות' חברה לבנין בע"מ (להלן: החברה ) – היא חברה קבלנית אשר זכתה במכרז שערך משרד הבינוי והשיכון (להלן: המדינה ) לבניית 98 דירות בגבעת המורה שבעפולה עילית. בהמשך לזכייה במכרז, התקשרה החברה עם המדינה במערך של חוזים, אשר במרכזם חוזה פרוגרמה, חוזה בנייה ספציפי וחוזה רכישה ספציפי. במסגרת החוזים, התחייבה החברה לבנות את הדירות, ואילו המדינה התחייבה לרכוש את הדירות אשר החברה לא תצליח למכור בשוק החופשי. בסופו של דבר, כמעט כל הדירות שנבנו נרכשו על ידי המדינה.

בחלק מן הדירות הללו בנתה החברה מעטפות הרחבה – תוספות בניה אשר מאפשרות להרחיב את הדירות במהירות ובעלות נמוכה (להלן: מעטפות ההרחבה או המעטפות ). בגין כל מעטפת שילמה המדינה לחברה, מעבר לסכום החוזי שנקבע בגין הדירות, מענק קבוע של 11,348 ש"ח. לטענת המדינה, מענק זה שולם "לפנים משורת הדין".

3.

ביום 30.5.1999 הגישה החברה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית נגד המדינה. בבסיס התביעה עמדו שתי דרישות: האחת – כי המדינה תשלם לחברה את שוויין הריאלי של מעטפות ההרחבה שנבנו בחלק מן הדירות; והשנייה – כי המדינה תשלם לה את עלויות ההחזקה של הדירות בתקופה שבין מאי 1992, עת נסתיימה בניית הדירות, לבין אוגוסט 1993, עת קיבלה המדינה את החזקה בדירות.

בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי המדינה חייבת לשלם לחברה את השווי הריאלי של מעטפות ההרחבה, בנוסף לתשלום הסכום הכללי שנקבע בחוזים שבין הצדדים. אין להסתפק – כך נקבע – במענק הקבוע ששולם לחברה בגין המעטפות. בהמשך, דן בית המשפט המחוזי בעיכובים שחלו במסירת החזקה בדירות, והבחין בין שתי תקופות, על פי מידת האחריות של המדינה לעיכובים: בגין התקופה הראשונה – בין יום 15.5.1992 לבין יום 1.3.1993 – נקבע כי המדינה אחראית לעיכובים שחלו במסירת החזקה בדירות והוטל עליה לפצות את החברה; לעומת זאת, העיכובים שחלו בתקופה השנייה – בין יום 1.3.1993 לבין יום 15.8.1993 – יוחסו להתנהלותה של החברה עצמה, ועל כן המדינה

לא נדרשה לפצות את החברה בגין תקופה זו.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים. לעניין החובה לשלם את שוויין הריאלי של מעטפות ההרחבה, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה. נקבע כי על פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, המדינה אינה נדרשת לשלם לחברה סכומים נוספים עבור מעטפות ההרחבה, מעבר לתמורה הכללית שעליה סוכם. לאור זאת, הקטין בית המשפט גם את סכום שכר הטרחה שנפסק לטובת החברה בבית המשפט המחוזי.

אשר לעיכוב שחל במסירת הדירות, דחה בית המשפט העליון את ערעורם של שני הצדדים, בקובעו כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. עם זאת, בהסכמת המדינה, הוסף רכיב של מע"מ לסכום שנפסק לטובת החברה בגין העיכובים שחלו בתקופה הראשונה.

5.

בעתירה המתפרסת על פני 38 עמודים, מבקשת החברה כי נורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון. לשיטתה, במסגרת פסק הדין התעוררו מספר סוגיות אשר יש מקום ללבנן בהליך של דיון נוסף; ואלה הן, על פי הנטען, הסוגיות: הראשונה – סוגיית הגבולות הלגיטימיים של פרשנות חוזים. לטענת החברה, הפירוש שנתן בית המשפט העליון להסכמות החוזיות שבין הצדדים אינו תואם את "אומד דעתם", ולפיכך סוטה הוא מן ההלכות הידועות בדבר אופיו של תהליך הפרשנות. השנייה – סוגיית תפקידה של ערכאת הערעור ומידת התערבותה בממצאי הערכאה הדיונית. לשיטתה של החברה, בית המשפט העליון העמיד את עצמו במקומה של הערכאה הדיונית, כאשר בחן את המערכת החוזית שבין הצדדים "תוך התעלמות מוחלטת", כדברי החברה, מקביעותיה העובדתיות של ערכאה זו, אשר בחנה את הראיות ושמעה את העדים. זאת – כך נטען – בניגוד להלכות בדבר חלוקת התפקידים שבין הערכאות השונות. השלישית – סוגיית תחולתו של עיקרון השוויון על חלוקה של כספי מדינה. נטען כי משקבע בית המשפט העליון שהמדינה אינה נדרשת לשלם לחברה את השווי הריאלי של מעטפות ההרחבה, ניתנה למעשה גושפנקא למענק הקבוע ששולם בגין מעטפות ההרחבה "לפנים משורת הדין". מענק זה – כך לטענת החברה – מפלה בין הקבלנים השונים, שכן עלות בנית המעטפות בפועל משתנה בין קבלן לקבלן. לפיכך, טוענת החברה כי פסק הדין מושא עתירה זו קובע הלכה חדשה שלפיה המדינה רשאית לנהוג בצורה מפלה כאשר היא מעניקה כספים "לפנים משורת הדין".

6.

דין העתירה להידחות.

שתי הסוגיות הראשונות המועלות על ידי החברה, אינן מצביעות – אף לא למראית עין – על כל טעם המצדיק קיום הליך של דיון נוסף. בית המשפט העליון פירש את מערך החוזים שבין הצדדים, במטרה להתחקות אחר "אומד דעתם". בעשותו כן, בחר בית המשפט העליון להתערב בפירוש שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. בכך אין כל חידוש. אף אם הכרעתו של בית המשפט העליון, הן לעניין עצם ההתערבות הן לעניין הפירוש שניתן לחוזים, אינה לרוחה של החברה, אין בכך כדי להקים כל הלכה חדשה. למעשה, טענותיה של החברה ביחס לסוגיות אלה אינן אלא ניסיון לערער על פסק דינו של בית המשפט העליון, ולא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף.

גם הסוגיה השלישית – שאותה מעלה החברה – אינה מצדיקה דיון נוסף. אמנם, משקבע בית המשפט כי המדינה אינה חייבת לשלם לחברה את שוויין הריאלי של מעטפות ההרחבה, נותרה החברה עם המענק הקבוע ששולם לה "לפנים משורת הדין", אולם תקינותו של המענק כלל לא נדונה בבית המשפט העליון, וממילא גם לא הוכרעה. משכך, אין לקרוא לתוך פסק הדין את שלא נאמר בו ואין לייחס לו כל הלכה חדשה לעניין תחולתו של עיקרון השוויון. ההלכה – החשובה – שלפיה על המדינה לנהוג באופן שוויוני בעת קביעת קריטריונים לחלוקת הטבה פלונית שרירה היא וקיימת.

אשר על כן, העתירה נדחית, מבלי שנתבקשה תשובת המשיבה. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.