דנ"א 5283/12 איתן רוכמן ו 57 אח' נ. מענית קיבוץ

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7966/08, 8510/08 ו-8836/08 מיום 3.8.2011 (להלן – פסק הדין ). פסק הדין ניתן על ידי השופט א' רובינשטיין , בהסכמת הנשיאה ד' ביניש והשופטת א' חיות .

2.

העותרים הם צאצאים ויורשים של חברי קיבוץ מענית, הוא המשיב 1 (להלן – הקיבוץ ). העותרים נקטו הליכים משפטיים במטרה לקבל זכויות רכושיות וכלכליות מהקיבוץ, אשר לא ניתנו להוריהם בעודם בחיים. טענתם המרכזית של העותרים התייחסה להחלטת הקיבוץ מיום 5.8.2004, לשייך את דירות המגורים בקיבוץ לחברי הקיבוץ. בהחלטה נקבע, כי מי שהיה חבר קיבוץ ביום זה יהא זכאי לזכויות בדירת מגוריו. יוער, כי לפני שנתקבלה החלטה זו, הוחלט בקיבוץ, בשנת 2002, לשייך את חלק מאמצעי הייצור של הקיבוץ לחברי הקיבוץ. העותרים טענו, כי המועד הקובע לשיוך דירות המגורים אמור להיות בשנת 1999, עת נתקבלה בקיבוץ החלטה לשנות סעיפים שונים בתקנון הקיבוץ (הוראות התקנון שעודכנו בשנת 1999 הובאו בפיסקה ה' לפסק-הדין). לטענת העותרים, מועד זה מסמן את הוצאתו אל הפועל של מהלך הפרטת נכסי הקיבוץ לחבריו. יודגש, בהקשר זה, כי טענה זו הועלתה על ידי העותרים משום שהוריהם של חלק מהם נפטרו טרם שינוי התקנון בשנת 1999 וחלקם נפטרו לאחר מכן. בית המשפט העליון דחה את טענת העותרים ופסק כי המועד הקובע, לעניין שיוך דירות המגורים, הוא מועד מתן ההחלטה בעניין זה, בשנת 2004, ולא מועד שינוי התקנון, בשנת 1999. הפועל היוצא של קביעה זו היה, כי הורי העותרים שחדלו להיות חברי קיבוץ טרם מועד מתן החלטת שיוך דירות המגורים, איבדו את זכאותם לשיוך כאמור.

3.

קביעה זו של בית המשפט העליון אינה מהווה עילה לדיון נוסף בפסק דין. אין מדובר בהלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת שנפסקה על ידי בית המשפט העליון. טענה זהה נדחתה, בנסיבות דומות, בע"א 385/08 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ (טרם פורסם, 14.10.2010) (להלן – עניין חן ). באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי "בחינת קיומו של 'מועד קובע' להליך שיוך הדירות הינה, באופן עקרוני, בחינה פורמאלית המבוססת על מועד קבלת ההחלטה באסיפה הכללית של האגודה השיתופית בדבר שיוך הדירות , ולא בחינה הבודקת מתי החלו הליכי ההפרטה..." ( שם , פיסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ; ההדגשות הוספו – א' ג' ). הנה כי כן, קביעתו של בית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי, בנוגע למועד הקובע לעניין שיוך דירות המגורים לחברי הקיבוץ, יישמה את ההלכה העקרונית שנקבעה בעניין חן , בהתחשב בנסיבות המקרה דנא. בית המשפט העליון ציין, אומנם, כי קיימת "שרירותיות בקביעת מועדים קבועים קונקרטיים, והיא עלולה ליצור עגמת נפש, מקום שחברים אשר השקיעו כל חייהם בבניית הקיבוץ אך נפטרו לפני המועדים הקובעים..." (פיסקה ל"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין ). אולם, בסופו של דבר לא מצא בית המשפט העליון לסטות מן הכלל שנקבע בעניין חן . עיינתי בטענות העותרים בנוגע לחשיבות ולקשיות שבקביעה זו. איני סבור כי טענות אלה נמנות עם הטענות המצדיקות דיון נוסף, שהוא הליך נדיר ויוצא דופן השמור למקרים חריגים בלבד.

4.

העותרים מלינים, כמו כן, על הקביעה בפסק הדין לפיה העותרים כיורשי הוריהם, אינם זכאים, בעקבות פטירת ההורים, לתשלום דמי עזיבה מהקיבוץ. בית המשפט העליון עמד על הוראות תקנון הקיבוץ, וקבע כי התקנון אינו מצביע כשלעצמו על זכאות יורשי החבר שנפטר לדמי עזיבה עקב הפטירה. כמו כן סקר בית המשפט את הוראות הדין הצריכות לעניין. בית המשפט אף עמד על כך שלא היה כל נוהג בדבר תשלום דמי עזיבה לאורך שנות קיומו של הקיבוץ. אין בקביעות אלה כדי להקים עילה לדיון נוסף בפסק הדין. אין לקבל את טענות העותרים כי הקביעות המתוארות עומדות בסתירה לפסק הדין בעניין חן . אומנם, באותו עניין נקבע כי פקיעת חברותה של המערערת דשם "מותירה בידה לכאורה את הזכות לדמי עזיבה..." (עניין חן , פיסקה 7). עם זאת, קביעת בית המשפט העליון בעניין חן באה על רקע נסיבות שונות בתכלית מן המקרה דנא. די אם נציין, כי מדובר היה שם בחברת קיבוץ שחברותה פקעה שלא בשל פטירתה.

5.

עיינתי בחלופות השונות שהעלו העותרים, בפיסקאות 71-59 לעתירה, המהוות לגישתם פתרון לקשיים המשפטיים והמוסריים המתעוררים לטענתם בפסק הדין. אולם, אם איעתר לבקשת העותרים ואקבע כי יש לבחון את החלופות הללו במסגרת דיון נוסף, הרי יהיה בכך משום פתיחת פתח לבחינה ערעורית של פסק דינו של בית המשפט העליון. לא לשם כך נועד ההליך של דיון נוסף.

6.

העתירה נדחית, איפוא, בלא שהוגשה תשובה. מטעם זה לא ייעשה צו להוצאות.