פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
דנ"א
6222/12 - ג'
לפני:
כבוד הרשמת דנה כהן-לקח
המבקשים:
1. תרבות לעם (1995) בע"מ
2. בן ציון אהרונוביץ
3. רחל גלילי
נ ג ד
המשיבים:
1. דפנה שפר
2. מרים אבן שושן
3. יובל אבן שושן
בקשה להארכת מועד
החלטה
1.
ההליך שבכותרת הינו עתירה לעריכת דיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 4630/06, אשר ניתן ביום 8.7.2012. כידוע, מניין הימים להגשתה של עתירה לדיון נוסף הינו 15 ימים ממועד מתן פסק הדין, כאשר ימי פגרת הקיץ אינם עוצרים את מרוץ הזמנים להגשתה של העתירה (ראו: תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984; כן ראו: בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (לא פורסם, 24.1.2012)). בהתחשב בכך, המועד האחרון לפי דין להגשת העתירה לדיון נוסף היה ביום 23.7.2012. העתירה שבכותרת הוגשה ביום 22.8.2012, קרי - באיחור של כחודש ימים.
2.
מכתבי הטענות של הצדדים בתיק עולה כי מלכתחילה, ביום 22.8.2012 הגישו המבקשים לבית-משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף וכן צירפו לבקשתם עותק של כתב-העתירה. בדיקה במזכירות העלתה כי עקב שגגה, ביום 22.8.2012 פתחה המזכירות הליך של עתירה לדיון נוסף בלא שבקשת האורכה הועברה לטיפול רשם ואף בלא שתויקה בתיק בית-המשפט. לפניי בקשת המשיבים מיום 31.8.2012 להכריע בבקשה להארכת מועד בטרם ישיבו לעתירה לדיון נוסף. יצוין כי המשיבים מתנגדים לבקשת האורכה, ואילו המבקשים עומדים עליה.
3.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי אין מקום להאריך את המועד להגשת ההליך. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, הגישה לבחינת "טעמים מיוחדים" בבקשת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף היא ככלל גישה מצמצמת, נוכח ייחודו של הליך העתירה לדיון נוסף בהיותו חריג לעקרון סופיות הדיון. בשים לב לגישה הקפדנית האמורה, לא שוכנעתי כי הוכח "טעם מיוחד" לאיחור המשמעותי בהגשת ההליך.
4.
לטענת בא-כוח המבקשים, פסק-הדין נשוא העתירה לדיון נוסף ניתן כשבוע לפני תחילת הפגרה. אותה עת – כך לפי הטענה – טעה בא-כוח המבקשים לחשוב כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף. בא-כוח המבקשים הוסיף וטען כי הוא יצא לחופשת הקיץ בטרם הספיק ללמוד את פסק-הדין ומשמעויותיו לעומקם ובטרם הספיק לשוחח עם מרשיו. לפי הנטען, משהסתיים תהליך קבלת ההחלטה על הגשת עתירה לדיון נוסף "תחת הנתוּן של חופשת הקיץ ותקופת הפגרה" – כך לשון הבקשה – הוגש ההליך לבית-משפט זה.
5.
בהתאם להלכה הפסוקה, על-מנת שטעות שבדין תהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר. לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן, הטעות שבדין היתה סבירה במישור האובייקטיבי. זאת, בהתחשב בכך שהמבקשים מיוצגים כדבעי, ובהתחשב בכך שהפסיקה לפיה ימי הפגרה אינם עוצרים את מניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף אינה חדשה, ולאחרונה אף עמד עליה בהרחבה כב' השופט ג'ובראן בבש"א 6927/12 רוכמן
הנ"ל. אוסיף כי מטיעוני המבקשים לא ברור מתי ובאיזו דרך נתגלתה להם הטעות, ועמימות זו נזקפת לחובתם. זאת ועוד; הטענה כי בא-כוח המבקשים היה בחופשת קיץ וכן הטענה כי המבקשים נזקקו לזמן הכנה כדי להגיש את ההליך, אין בהן, כשלעצמן, כדי לספק הסבר משכנע מדוע השתהו המבקשים בהגשתה של בקשת האורכה ולא פנו בבקשה להארכת מועד במועד מוקדם יותר, על-מנת להעמיד את בית-משפט וכן את הצדדים שכנגד על כוונתם האפשרית להגיש בקשה לדיון נוסף.
6.
בשים לב למשך האיחור (כחודש ימים שהינו איחור משמעותי בהתחשב בתקופת-הזמן הקצרה מלכתחילה הקבועה בדין להגשת עתירה לדיון נוסף), ובהעדר "טעם מיוחד" לאיחור זה, ראיתי להעדיף בנסיבות העניין את האינטרס בדבר יציבות וודאות סדרי הדין, וכן את עקרון סופיות הדיון והשמת גבול להתמשכות ההליכים בבית-משפט זה, על-פני רצונם של המבקשים להגיש עתירה לדיון נוסף. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. ממילא, דין העתירה לדיון נוסף שבכותרת להימחק על הסף בגין האיחור שבהגשתה.
ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ג
(20.9.2012).
דנה כהן-לקח, שופטת
ר ש מ ת