דנ"א 658/14 זמיר פלדמן נ. אברהם אלבו

1.

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6623/11, ע"א 6653/11, וע"א 6721/11, אשר ניתן על ידי השופטת א ' חיות , בהסכמת חבריה להרכב, השופטים צ ' זילברטל ו- א '

שהם (להלן – פסק הדין ). פסק הדין נושא תאריך של יום 2.1.2014, אך הוא פורסם ביום 5.1.2014 (ראו החלטת כבוד הרשמת ל '

בנמלך בבש"א 498/14).

2.

בפסק הדין נקבע, כי יש לדחות מחמת התיישנות את התביעה שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיבים 1 ו-2.

זהו, בתמצית, סיפור המעשה העומד ברקע פסק הדין: בחודש אוגוסט 2007 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב תביעה בו עתר לאכיפת חוזה בעל פה להעברת מניות. ההסכם מושא כתב התביעה, כך טען העותר, התייחס למניות של חברה בה הוא היה מועסק בעבר כשכיר. לטענתו, ההסכם נכרת בינו לבין המשיב 1 (להלן – המשיב ), מי שהחזיק בתקופה הרלוונטית בחלק ממניות החברה והיה מנהלה. גרסתו של העותר, כך נקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, הייתה כי ההסכם נכרת בעל-פה בסוף שנת 1997, וכי המשיב התחייב להעביר לו את המניות שבמחלוקת תוך שנתיים ממועד כריתת החוזה, לכל המאוחר (פיסקה 9 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיאה ד ' פלפל ) קיבל את התביעה לגופה ודחה את טענת המשיבים 2-1 בדבר התיישנות כתב התביעה. נגד פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים, אחד מהם הוגש על ידי המשיבים 2-1 (ע"א 6623/11). בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי דינה של תביעת העותר להידחות מחמת התיישנות. לפיכך ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נוכח תוצאה זו התייתר הצורך לדון בשני הערעורים האחרים: זה שהוגש על ידי העותר (ע"א 6653/11) וזה שהוגש על ידי המשיבים 3-5, אשר כלל לא היו צד לדיון בבית המשפט המחוזי (ע"א 6721/11).

3.

לצורך הדיון בטענת ההתיישנות, ולעניין זה בלבד, היה בית המשפט העליון מוכן להניח כי נכרת הסכם בעל פה בין העותר למשיב לעניין העברת המניות. בקבלו את הערעור בע"א 6623/11 ואת טענת ההתיישנות שהעלו המשיבים 2-1, קבע בית המשפט כי מירוץ ההתיישנות החל במקרה דנא "לכל המאוחר בשלהי שנת 1999 תחילת 2000" (פיסקה 10 לפסק הדין). כזכור, תביעת העותר לבית המשפט המחוזי הוגשה בשלהי שנת 2007. בית המשפט העליון הוסיף ובחן את טענת העותר לפיה יש לדחות בנסיבות העניין את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות לחודש פברואר 2007. טענת העותר בנושא זה נסמכה על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות ), הקובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום בו "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט... בקיום זכות התובע...". בהקשר זה היפנה העותר לתמליל של שיחה מוקלטת בינו לבין המשיב מיום 4.7.2007. העותר טען, כי במהלך השיחה נשמע המשיב מודה בהתחייבותו להעביר לעותר את המניות. מטעם זה טען העותר, כי התביעה שהגיש כלל לא התיישנה. בית המשפט העליון דחה את טענת העותר, בעומדו על כך שסעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש כי הודעת הנתבע תהיה בכתב , ואילו במקרה דנא, העותר כלל לא טען בסיכומיו בערכאה הדיונית או בסיכומיו בערכאת הערעור כי יש הצדקה להכיר בקלטת השיחה כהודאה בכתב (פיסקה 10 לפסק הדין). עוד הדגיש בית המשפט העליון, כי בעלי הדין כלל לא פרשו טיעונים בשאלה האם מן הראוי להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות אף על קלטות המתעדות שיחות בעל פה. למעלה מן הדרוש התייחס בית המשפט לשיחה המוקלטת לגופה וקבע כי אין היא מבססת הודאה מצד המשיב בדבר קיומה של התחייבות להעביר לעותר את המניות שבמחלוקת (פיסקה 11 לפסק הדין). מטעמים אלה כולם התקבל, כאמור, ערעורם של המשיבים 2-1 ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. מכאן העתירה לדיון נוסף.

4.

דעתי היא, כי יש לדחות את העתירה. הדיון הנוסף הינו הליך נדיר ויוצא דופן, המהווה חריג לכלל סופיות הדיון. ההליך מאפשר בירור שיפוטי נוסף של הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, לפני הרכב מורחב של שופטי הערכאה העליונה. מטרתו המרכזית של הדיון נוסף הינה לערוך בחינה מחודשת של הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, או של הלכה חשובה, קשה או חדשה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט )). ודוקו, גם כאשר התמלאו התנאים הנזכרים, ובמקרה דנא הם לא התקיימו, כפי שיפורט מייד, הרי עדיין נתון לשופט שבפניו הובאה העתירה שיקול דעת רחב להחליט, אם המקרה הקונקרטי מצדיק דיון נוסף על רקע נסיבותיו. ובמילים אחרות, "לצד החידוש שבהלכה צריך העניין להיבחן גם לאור מכלול נסיבותיה הספציפיות" (ד"נ 6/82 ינאי נ ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101 (1982)). בעתירה שלפניי מעלה העותר טעמים שונים המצדיקים לגישתו עריכת דיון נוסף בפסק הדין. הטעם הראשון עניינו בטרונייתו של העותר בדבר מידת התערבותו של פסק הדין בממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי. ברי, כי מ דובר

בטענה שהיא במהותה ממין הטענות שניתן להעלות בערעור אך לא בעתירה לדיון נוסף. העותר מוסיף וטוען כי אחת השאלות הדרושות הכרעה בעתירה לדיון נוסף הינה האם יש בפסק הדין "כדי לשנות את ההלכה הקיימת בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים" (סעיף 4(ב) לעתירה). אין לקבל טענה זו. בפסק הדין לא נקבעה שום הלכה בעניין היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה, לא במפורש ולא במשתמע. אין לייחס לפסק הדין את מה שאין בו.

5.

טענה נוספת שהעלה העותר נוגעת לקביעות בעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענת העותר, היה על בית המשפט לקבוע הלכה בשאלה אם יש מקום להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות אף על קלטות המתעדות שיחות בעל פה. בהקשר זה מדגיש העותר כי קיימות פסיקות סותרות בסוגיה בערכאות הדיוניות, וכי מוצדק לערוך דיון נוסף על מנת להסיר את חוסר הבהירות בנושא. טענות אלה של העותר אינן מצדיקות דיון נוסף. העותר בעצמו מדגיש כי בית המשפט העליון לא פסק הלכה בסוגיית תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, על קלטות המתעדות שיחות בעל פה. משלא נפסקה על ידי בית המשפט כל הלכה, לא מצאתי צידוק, בנסיבות העניין, לערוך דיון נוסף. זאת, במיוחד לאחר שנמצא על ידי בית המשפט כי בעלי הדין לא הציגו לפניו נימוקים בסוגיה. יוער, כי עיון בסיכומים שהגיש העותר בערעור, אשר צורפו כנספחים לעתירה דנא, מלמד כי אכן לא הוצגו על ידו נימוקים מפורטים בסוגיה. כאמור, בית המשפט העליון סבר, כי ניתן להכריע בערעורים בלא לחדש הלכה בעניין היקף תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אוסיף, כי ככל שיש ממש בטענת העותר, לפיה "בתי משפט השלום והמחוזיים הוציאו ועודם מוציאים תחת ידם פסקי דין סותרים בשאלת תחולתו של סעיף 9 על הקלטה ותמלול מדי יום" (סעיף 48 לעתירה), הרי ניתן להניח שהנושא יעלה שוב בהליכים שיוגשו בעתיד לבית משפט זה, אשר יידרש אליו ככל שיהיה בכך צורך.

6.

מטעמים אלה כולם החלטתי לדחות את העתירה, ועמה את הבקשה לסעד זמני שהוכתרה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע". משלא הוגשו תשובות לא ייעשה צו להוצאות.