דנ"א 6603/14 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 23.9.2014 ב-בע"מ 5582/14. בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

רקע

2.

בין המבקשת לבין המשיב התנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 22891-01-14, השופט ב' יזרעאלי ) לפי אמנת האג ביחס לבתם הקטינה, אשר בסופו הורה בית משפט השלום על השבת הבת להולנד. אמה של הקטינה, המבקשת שלפניי, לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בית המשפט המחוזי (עמ"ש 37859-07-14, השופטים מ' ברנט , ו' פלאוט ו- צ' ויצמן ), קיבל את הערעור בחלקו ושינה את תנאי חזרתן להולנד של המבקשת ובתה. תנאים אלה נקבעו על רקע ממצאיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהם התנהלותו של המשיב עלולה לגרום לנזק לקטינה בנסיבות מסוימות, ונועדו להבטיח את שלומה של הקטינה.

3.

המשיב, אביה של הקטינה, הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות הערעור התמקדה בשלושה מהתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וביניהם הפקדת סכום על ידי האב בסך של 175,000 ש"ח לצרכים שונים, כגון מגורים לקטינה והסדרת שהותה של המבקשת בהולנד, והמצאת אישור מהרשויות המוסמכות בהולנד לפיו עם חזרתה להולנד המבקשת לא תיעצר או תיאסר. במסגרת ההליך בבקשת רשות הערעור, הוגשה הודעה מטעם הרשות המרכזית בישראל לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, לה צורפה הודעה מטעם הרשות המרכזית ההולנדית. בהודעתה, הביעה הרשות המרכזית ההולנדית הסתייגות מהתנאים שנקבעו, ובפרט הדגישה כי במקרה זה הדרישה להמצאת אישור הרשויות בהולנד לפיו המבקשת לא תיעצר או תיאסר, מגבילה במידה רבה את האפשרות להחזרתה של הקטינה להולנד.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

4.

בית המשפט העליון (מפי השופט נ' הנדל , בהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו א' שהם ), החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והוגש ערעור על פיה, ולקבל את הערעור באופן חלקי. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, שיעור ההפקדה יופחת לסך של 125,000 ש"ח. עוד נקבע, כי חלף קבלת אישור מרשויות התביעה בהולנד לפיו המבקשת לא תיעצר או תיאסר, ניתן להסתפק בשליחת מכתב מטעם המשיב לרשות המוסמכת בהולנד לפיו אין בכוונתו של המשיב לפעול לקיומם של הליכים פליליים כנגד המבקשת וכי הוא אינו חפץ בכך שהמבקשת תיעצר או תיאסר. נקבע גם כי המבקש יודיע כי אין בכוונתו להגיש כל תלונה כנגד המבקשת בסוגיית החטיפה. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

5.

בבקשתה, טענה המבקשת כי התערבותו של בית המשפט העליון בתנאים הפרטניים להחזרתה של הקטינה להולנד, אינה עולה בקנה אחד עם מבחני הפסיקה

למתן רשות ערעור. המבקשת הוסיפה וטענה, כי המשיב הסכים לתנאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, אשר נועדו לנטרל את מסוכנותו, ומשכך הוא היה מושתק מלהעלות טענות כנגד התנאים שנקבעו. המבקשת טענה גם כי יש קושי ליישם את התנאים שקבע בית המשפט העליון, שכן לא ברור, למשל, מהו המועד שבו על המשיב לשלוח את המכתב לרשות המוסמכת בהולנד, ולא ברור האם נדרש להמתין לקבלת אישור מהרשויות על קבלת המכתב. כן טענה המבקשת כי אופן ניהול הליך בקשת רשות הערעור גרם לפגיעה בזכויותיה הדיוניות. בין היתר, טענה המבקשת כי חרף התנגדותה לכך, דן בית המשפט בבקשת רשות הערעור כבערעור, ומנע ממנה מלהגיש ערעור שכנגד. זאת, על אף שהמבקשת הבהירה כי אם תינתן רשות ערעור, בכוונתה להגיש ערעור שכנגד, ואף הגישה בשלב מוקדם יותר ערעור שכנגד שנמחק משום שטרם ניתנה רשות ערעור (ראו: פסק דין חלקי בעניין הערעור שכנגד מיום 4.9.2014).

6.

בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הגישה המבקשת כאמור בקשה לעיכוב ביצוע. המשיב התנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, ובתגובתו הביע גם את התנגדותו לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. המבקשת הגישה בקשה למתן רשות להגשת תגובה לתגובת המשיב. עיינתי בבקשה, שהיא למעשה התגובה עצמה. מדובר למעשה בחזרה על טענותיה של המבקשת בבקשה לדיון נוסף, ולא ראיתי מקום לשנות מהכרעתי בעקבותיה.

הכרעה

7.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יורה בית המשפט על קיומו של דיון נוסף במקרה שבו פסיקתו של בית המשפט העליון יוצרת הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי לקיים בעניינה דיון נוסף (ראו, למשל: דנ"א 7259/13 פלונית נ' פלו ני

(13.11.2013 )).

במקרה שלפנינו לא מצאתי כי נקבעה הלכה כלשהי, וממילא לא נקבעה הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. הכרעתו של בית המשפט העליון בענייננו מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובהן, בין היתר, הודעתה של הרשות המרכזית ההולנדית על הקשיים המעשיים העלולים להתעורר מהשארת תנאי ההחזרה של הקטינה על כנם. בפסק הדין מושא הבקשה ציין בית המשפט כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה בדרך כלל מתן רשות ערעור. ואולם, בית המשפט הוסיף והבהיר כי הוא מצא לנכון לדון בתיק בהרכב תלתא על מנת לקדם את אחת ממטרות האמנה – יישום פסק הדין בדבר החזרת קטין חטוף למקום מגוריו הרגיל והנעת גלגלי מנגנון האמנה. בית המשפט לא התכוון לשנות מהמבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור, ולא קבע כל הלכה בעניין.

8.

פסק דינו של בית המשפט אף אינו סותר פסיקה קודמת בעניין תנאי החזרתו של קטין חטוף למדינתו. במקרים שונים הסתפק בית המשפט בשליחת מכתב מטעם ההורה הזר לרשות המוסמכת, שבו הצהיר ההורה כי אין בכוונתו לפעול לקיומם של הליכים פליליים כנגד ההורה החוטף וכי הוא אינו חפץ במעצרו או במאסרו (ראו והשוו: בע"מ 5690/10 פלונית נ' פלוני (18.8.2010) (להלן: עניין פלונית ); רע"א 7994/98 דגן נ' דגן , פ"ד נג(3) 254, 283 (1999)). בהקשר האמור נפסק, כי אף שאין במכתב מסוג זה בכדי לאיין לחלוטין את הסיכון שההורה החוטף ייעצר, לא די בכך על מנת לאסור על החזרתו של הקטין למדינתו. כפי שנפסק, משמעות קבלת טענה זו היא, כי כל אימת שיהיה קיים חשש למעצרו של ההורה החוטף, יידרש בית המשפט להורות על השארתו של הקטין במדינה שאליה נחטף (שם, פסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ). אמנם, היו בעבר מקרים שבהם דרש בית המשפט, כתנאי להחזרת קטין חטוף, אישור מהרשות המוסמכת במדינת המוצא לפיו ההורה החטוף לא ייעצר או ייאסר (בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני , פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (8.4.2008)). עם זאת, קביעת תנאי כזה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וממילא אינה מתחייבת מההלכה הפסוקה.

9.

המבקשת הלינה כזכור על כך שבית המשפט העליון נמנע מלקבוע מועד לשליחת המכתב מטעמו של המשיב. ואולם, הליך של דיון נוסף אינו המסגרת המתאימה להבהרת פסק דינו של בית המשפט העליון או לקביעת מועדים לביצועו. כמו כן, טענתה של המבקשת שלפיה היה מקום להמתין לקבלת אישור הרשויות בהולנד על קבלת מכתבו של המשיב, היא טענה ערעורית באופייה, אשר אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. גם טענתה של המבקשת בדבר היותו של המשיב מושתק מלטעון כנגד תנאי החזרתה של הקטינה להולנד, אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. בהקשר זה יצוין, כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נתן המשיב את הסכמתו לקביעת תנאים להחזרת הקטינה להולנד, אולם באותה עת המבקשת התנגדה לתנאים המוצעים. לנוכח התנגדותה, הכריע בית המשפט המחוזי בערעורה של המבקשת לגופו, ובמסגרת פסק דינו קבע את תנאי ההחזרה הנדונים. בנסיבות אלה, יש קושי בטענת המבקשת להשתק שיפוטי של המשיב. מכל מקום – הלכה אין כאן.

10.

לעניין הטענה הדיונית שמעלה המבקשת, לפיה היה על בית המשפט לאפשר לה להגיש ערעור שכנגד, איני מוצאת שיש בה כשלעצמה הצדקה לקיום דיון נוסף. אמנם, בענייננו ניתנה רשות ערעור, מבלי שהתאפשר למבקשת להגיש מחדש ערעור שכנגד. ואולם, מפסק הדין מושא הבקשה עולה כי בית המשפט לא התכוון לקבוע הלכה חדשה בסוגיה זו או לשנות מסדרי הדין הנוהגים (ראו והשוו: דנ"א 7259/13 הנזכר לעיל, פסקה 18 להחלטתי). מכל מקום, למבקשת ניתנה הזדמנות להביע עמדתה בעניין הנושאים שבמחלוקת, במסגרת תגובתה לבקשת רשות הערעור ובדיון על פה בבקשת רשות הערעור. על כן, לא שוכנעתי כי נגרם למבקשת עיוות דין.

11.

נתתי דעתי גם ליתר הטענות שהועלו בבקשה, ולא מצאתי כי הן מצדיקות לקיים דיון נוסף בפסק הדין. כאשר מדובר בבקשה לדיון נוסף העוסקת בעניינם של קטינים, מגלה בית המשפט גישה מקלה יותר מאשר בבקשות בתחומים אחרים (שם; דנ"א 4210/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.9.2014)). אולם, גם לפי הגישה המקלה יותר, אין המקרה שלפנינו מצדיק קיומו של דיון נוסף.

12.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. לא יהיה צו להוצאות.