דנ"א 7139/03 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח'

(טרם פורסם).

2.העותר ואחרים ( היזמים ) יזמו ייסודן של חברות להקמת הישוב עמנואל בשומרון. לא ארכו הימים, ובשנת 1985 נקלעו החברות לקשיים כלכליים והתמוטטו. כתוצאה מההתמוטטות הוחל בהליכי פירוק, ובמהלכם של אלה גיבש המפרק הסדר פשרה.

3.לדברי העותר, חלק מהסכם הפשרה היה שהמשך הבנייה מותנה בהקצאת מקרקעין בעמנואל על ידי משרד השיכון, ולטענתו, גורמי המשרד התחייבו כי יקצו מקרקעין למטרה זו. על-סמך מצגים אלה הזרימו העותר ויזמים נוספים כספים רבים לחברות, ואולם הקרקע לא הוקצתה.

4.על רקע זה פתח העותר, יחד עם יזם נוסף, בהליך של בקשה למתן הוראות כהוראת תקנה 310 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983 (ת.א. 68+69/86, המר' 2168/91, מחוזי ירושלים)). עיקרו של אותו הליך היה סעד של אכיפה על משרד השיכון, לקיום ההתחייבות להקצות קרקע הנדרשת להמשך הבנייה. לסופו של הליך זה הורה בית-המשפט המחוזי למנהל המיוחד של החברות, לנקוט בכל ההליכים החוקיים הנדרשים כדי לאכוף על משרד הבינוי והשיכון את ביצוע הקצאת הקרקעות. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2019/92 משרד הבינוי והשיכון נ' זיסר , פ"ד נב(3) 208). הערעור נתקבל, ונקבע בו כי לא נתגבשה הבטחה מינהלית מטעם המדינה כלפי היזמים להקצות מקרקעין להמשך הבניה.

5.משנדחה הערעור הגיש העותר תביעה כספית נגד המשיבים ונגד החברות לפיצוי בשלוש עילות אלו: ניהול משא ומתן שלא בתום לב לקראת עריכת הסכם; עילה בנזיקין בגין מצגי שוא רשלניים מצד המדינה כלפי המערער; והפרת הבטחה מינהלית. בתביעה נכללו גם עילות תביעה נוספות נגד החברות שבפירוק.

6.בתגובה על תביעה זו הגישו המשיבים בקשה לסילוק על-הסף מטעמי התיישנות ומעשה בית-דין. טענת המשיבים היתה, כי עילת התביעה מסיבה עצמה על אותה עילה שעליה נסבה הבקשה למתן הוראות, אשר-על-כן פסק-הדין שניתן בבית-המשפט העליון בבקשה למתן הוראות מהווה השתק עילה, וממילא נתיישנה התביעה - בנסיבות העניין - כהוראות הסעיפים 2 ו-5 לחוק ההתיישנות תש"יח-1958 ( חוק ההתיישנות ).

7.בית-המשפט המחוזי קבע כי עילות התובענה נוצרו, לכל המאוחר, בחודש ינואר 1991. כנדרש מכך, משהוגשה התביעה בחודש נובמבר 1998, חלפו יותר מ-7 שנים מעת שנתגבשו העילות, וממילא חלפה תקופת ההתיישנות. בהקשר זה שלל בית המשפט את טענת העותר שלפיה באות עילות אלו בגידרי סעיף 15 לחוק ההתיישנות ( סע' 15 ),

המאפשר בנסיבות מסוימות שלא להתחשב בפרק הזמן שחלף במהלך התדיינות קודמת. בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את בקשת המדינה ודחה את תובענת העותר על-הסף בין מטעמי התיישנות בין מטעמי מעשה בית דין.

8.העותר ערער על החלטה זו לבית-המשפט העליון אך ערעורו נדחה ברוב דעות. פסק-הדין הראשון ניתן על-ידי השופטת פרוקצ'יה אשר החליטה, בדעת מיעוט, לקבל את הערעור. השופטות מ' נאור וט' שטרסברג-כהן הסכימו לרוב דבריה של השופטת פרוקצ'יה, ואולם הוסיפו הסתייגויות קצרות וממוקדות, שהובילו - כל אחת מהן בדרכה - למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

9.בתחילת פסק הדין קבעה השופטת פרוקצ'יה כי עילת תובענה לעניין התיישנות נוצרת מעת "שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש". וכך, עילת התביעה של העותר נוצרה לכל המאוחר בחודש ינואר 1991, שעה שנודע לו על החלטת המדינה שלא להקצות מקרקעין לחברות בפירוק. משהוגשה התובענה רק בחודש נובמבר 1998, עברו שבע שנות ההתיישנות, ודרכו של העותר להגיש תובענה לעניין נחסמה (לכאורה).

10.על רקע זה נפנתה השופטת פרוקצ'יה לבחון האם - כטענת העותר - מכוח סעיף 15 שלחוק נעצרה התיישנות העילה בתקופת ההתדיינות בבקשה למתן הוראות. וכך מורה אותנו סעיף 15 לחוק ההתיישנות:

תובענה שנדחתה

15.הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

השופטת פרוקצ'יה מנתה את שלושת תנאי הסעיף, והם:

א.תובענה שנדחתה;

ב.התובענה השניה הוגשה בגין "אותה עילה" כתובענה שלפניה;

ג.התובענה הראשונה נדחתה בדרך שאינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה

עילה.

לאחר קובעה כי הבקשה למתן הוראות עונה על ההגדרה של "תובענה שנדחתה", ניגשה השופטת פרוקצ'יה לבחון האם התובענה השניה הוגשה בגין "אותה עילה" שבגינה הוגשה התובענה הראשונה. בהתאם להילכות בית-המשפט העליון, כך קבעה השופטת פרוקצ'יה, זהות העילות נבחנת במיבחן רחב המשמש לבחינת זהות העילות בסוגיה של מעשה בית דין. לפי מיבחן זה הסיקה השופטת כי עילת התביעה נושא הערעור אכן זהה לעילת התביעה בבקשה למתן הוראות. ובלשון פסק-הדין:

על פי המבחן הרחב של "זהות העילות" בדיני מעשה בית דין, מדובר בעילות זהות אם כי בסעדים שונים. המבחן לכך הוא כי מהבחינה המושגית יכול היה המערער לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תביעה אזרחית רגילה לאכיפה ההתחייבות או, לחלופין, להשבה ולפיצוי כספי אם לא תיאכף ההתחייבות. שתי תביעות באותה פרשה עובדתית ועניינית אינן מוחזקות כתביעות בנות עילות שונות רק על שום השוני בסעדים הנדרשים בכל אחת מהן ...

11.לאחר שקבעה כך, נפנתה השופטת פרוקצ'יה לבחון את היסוד השלישי בבנין סעיף 15, והוא, האם נדחתה התובענה הראשונה באופן שאינו מונע הגשתה של הודעתה חדשה בגין אותה עילה. ובלשונה לעניין זה:

ישנם מצבים בהם, חרף זהות העילות בין שני ההליכים, הכרעה לגופה של תובענה בהליך שיפוטי אינה ממצה את זכויותיו הדיוניות של בעל הדין ולא ראוי לחסום אותו מהגשת תובענה נוספת למיצוי זכויותיו.

על כך אמרה השופטת פרוקצ'יה, כי במסגרת התובענה הראשונה - היא הבקשה למתן הוראות - לא מוצו זכויותיו הדיוניות של העותר, ועל-כן לא נחסמה דרכו מהגיש תובענה נוספת בגין אותה עילה. וכך כתבה השופטת לעניין זה בהמשך דבריה:

בקשה זו (הבקשה למתן הוראות - מ' ח') הוגשה במסגרת הליכי הפירוק וכינוס הנכסים של החברות והיא כלולה, על פי טיבה, ובמובנה הרחב, במסגרת הוראות סעיף 310(ג) לפקודת החברות. בהליך מעין זה לא היה בסיס דיוני להכללת תביעתו הכספית של המערער להשבה ולפיצוי על כספים שהשקיע בחברות על סמך התחייבויות המדינה להקצות להן מקרקעין. סביר להניח כי אילו כלל תביעה כספית כזו היא לא היתה נשמעת במסגרת בקשה למתן הוראות. אכן, אילו היה המערער מגיש תובענה אזרחית רגילה ומגביל אותה לסעד של אכיפה בלבד, היתה תביעתו נחסמת בהשתק עילה מאחר שיכול היה לכלול במסגרתה גם את סעדיו הכספיים אלא אם כן היה מקבל היתר לפיצול סעדים. אולם משבחר לנהל את ההליך במסגרת בקשה למתן הוראות, והתאמתו של הליך מיוחד זה לסעד מבוקש באותו ענין לא נשללה על ידי בית המשפט, ממילא לא יכול היה לכלול בה את תביעותיו הכספיות ולא חל מעשה בית דין המשתיקו מפני תביעה נוספת למיצוי מלוא סעדיו.

נוכח זאת, הגיעה השופטת פרוקצ'יה למסקנה כי עילת התובענה באה בגידרי סעיף 15 שלחוק, וכמסקנה נדרשת מכאן - כי אין להביא בחישוב התיישנותה של עילה זו את פרק הזמן שעבר מאז הגשת הבקשה להוראות ועד למתן פסק הדין בבית המשפט העליון בגינה.

12.בשלב זה פנתה השופטת פרוקצ'יה לדון בטענת המדינה כי פסק הדין בבקשה למתן הוראות יצר "השתק עילה" כנגד עילת התובענה שלעניין, ו"השתק פלוגתא" ביחס לפלוגתאות שהוכרעו בין הצדדים באותו פסק-הדין. אשר להשתק העילה דחתה השופטת את טענת המדינה מן הטעם שהליך הבקשה למתן הוראות הינו הליך בעל אופי מיוחד שאינו מאפשר לכלול בתוכו תביעות כספיות מורכבות, ומכאן שתביעות לסעדים כאלה לא הושתקו במסגרתו. ואילו את טענת "השתק הפלוגתא" קיבלה השופטת פרוקצ'יה, בקובעה כי:

התובענה שלפנינו, על ראשי הסעד השונים שבה, נוגעת, בין היתר, לטענה כי חלה על המשיבים חובת פיצוי כלפי המערער מכח דיני הבטחה מינהלית. (ראה סעיפים 59 עד 61 לכתב התביעה). בחינת תוכנה של הפלוגתא בשני ההליכים והכרעת בית המשפט לגביה בהליך הראשון מצביעים על כך כי מתקיים כאן השתק פלוגתא.

13.סיכומו של דבר, השופטת פרוקצ'יה סברה כי יש לקבל את הערעור ולהשיב את התיק לערכאת הדיון לדיון בתובענה לגופה, בכפיפות לקיומו של "השתק פלוגתא" בנושא ההבטחה המנהלית.

14.השופטת מ' נאור, בדעת הרוב, הסכימה כאמור לרוב פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, אולם נחלקה עימה בנקודה מכרעת. וכדבריה:

כברת דרך ארוכה צועדת אני בהסכמה מלאה עם חברתי השופטת פרוקצ'יה, אלא שבנקודה מסוימת נפרדות דרכנו. ומאותה נקודה הדרך בה צועדת חברתי והדרך בה צועדת אני מובילות לתוצאות שונות: להשקפתה של חברתי, אין בענייננו השתק עילה ואין התיישנות. להשקפתי שלי, מנוע המערער מלהעלות את תביעתו נשוא ערעור זה בשל השתק עילה ובשל התיישנות, כאחת.

ובהמשך:

מקובלים עלי גם דברים אלה שרשמה חברתי:

"כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם; בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל דין לא מיצה את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון די בכך שניתנה ול הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתיחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו ענין. כך, מניחים כללי מעשה בית דין כי מי שבידו להגיש תובענה אזרחית רגילה בעילה של הפרת התחייבות חוזית, ובידו לתבוע הן את אכיפת ההתחייבות והן סעדים כספיים בגין הפרתה או ביטולה, עליו לשלב את מלוא סעדיו תחת קורת גג שיפוטית אחת. אם לא עשה כן, ייחסם מתביעה נוספת על מה שהחסיר, אלא אם כן הותר לו לפצל את סעדיו בהיתר מיוחד מבית המשפט ." (ההדגשה במקור - מ' ח')

המחלוקת בין השופטות נסבה על השאלה אם היה על העותר לתבוע את כלל הסעדים במסגרת הליך הבקשה למתן הוראות. השופטת נאור סברה כי למרות ייחודו של הליך הבקשה למתן הוראות, חייב היה העותר להגיש במיסגרתה בקשה לפיצול סעדים, ומשלא עשה כן חסום הוא מדין השתק עילה מהגיש תביעה נוספת על מה שהחסיר. וכך בדבריה:

המחלוקת ביני לבין חברתי היא בשאלה אם יש מקום לחרוג מן הכללים האמורים בשל כך, שההליך הראשון התברר בדרך של בקשה למתן הוראות. גם בדרך דיונית זו, שחברתי עמדה על יתרונותיה, חייב היה המערער, לשיטתי, להגיש בקשה לפיצול סעדים.

.................

... ודוק: תובע אינו זקוק לרשות לתבוע סעד אחר בנפרד כאשר בית המשפט שבו תבע אינו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר. מקום שדיני הסמכות

מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב תביעה אחד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 170). ואולם, שונים פני הדברים במקום בו ההליך הראשון התנהל בדרך של בקשה למתן הוראות בבית משפט של פירוק וההליך השני הוא תביעה המוגשת לבית משפט המחוזי. במסגרת הבקשה למתן הוראות מוסמך היה בית המשפט לדון במכלול הטענות נגד המשיבים.

על כן דעתי היא, כי חלים על ענייננו הכללים שציטטתי מפי חברתי. אין לומר, בנסיבותיו של ענין זה, שהתובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן המערער להגיש תובענה חדשה. מכאן נובעות שתי מסקנות: האחת – שלא התקיימו במערער דרישות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; השניה – שישנו השתק עילה.

15.השופטת שטרסברג-כהן, בדעת הרוב, הסכימה גם היא עם רוב פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, ואולם גם היא הסתייגה ממסקנתה. וכלשונה:

אף אני, כחברתי השופטת נאור, צועדת כברת דרך עם חברתי השופטת פרוקצ'יה, אלא שאינני רואה עין בעין איתה את יישום העקרונות המשפטיים על ענייננו. לשיטתי, נדחתה התובענה הראשונה באופן שנבצר מהמערער להגיש את התובענה השניה בעילה של הפר הבטחה שלטונית שנדונה ונפסק לגביה בפסק-דין של בית משפט זה, שיצר השתק עילה. לפיכך, לא נתקיים התנאי הראשון של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע, כי על מנת שמרוץ ההתיישנות יופסק עקב הגשת תביעה קודמת דרוש כי התובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. בענייננו נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, באשר נוצר השתק עילה.

קיימת זהות בתשתית העובדתית המשותפת לשתי התביעות. אותה תשתית עובדתית יכול ותקים עילות בתחומי משפט שונים. כך ראינו כי בתביעה הראשונה הוכרע הדין בעילה של הבטחה שלטונית שהופרה. מכוח אותן עובדות יכולות לקום עילות אחרות כגון עילות במסגרת דיני חוזים, נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט. במידה ועילות אלה היו מועלות בתובענה הראשונה ולא היו נדונות על ידי בית המשפט, ניתן היה לטעון כי לגביהן לא נוצר השתק עילה ועם הגשת התובענה הראשונה שהכילה אותן והימנעות בית המשפט מלפסוק בהן, נפסקה תקופת ההתיישנות לתקופה שמאז הגשת התובענה הראשונה ועד למתן פסק-דין בה. לעומת זאת אם לא הועלו עילות אלה בתובענה הראשונה – ועולה מן החומר שלא הועלו – הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה על בסיס עילות אלה או לבקש לצרפן לתובענה המקורית, תוך 7 שנים מיום הוולד העילה. הדבר לא נעשה והתביעה החדשה הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות.

16.סיכומו של דבר, השופטת שטרסברג-כהן הסכימה לתוצאת פסק-הדין של השופטת נאור, וכך נפסק כי דינו של הערעור להידחות על הסף.

17.על פסק-דין זה מבקש העותר לקיים דיון נוסף, ולטענתו יש בו בפסק-הדין לא פחות משמונה נושאים הראויים כי יידונו בדיון נוסף:

א.כיצד יש לפרש את סעיף 15 לחוק ההתיישנות: כפי שמפרשת כב' השופטת א' פרוקצ'יה - בהרחבה, או כפי שמפרשות אותו כב' השופטות ט' שטרסברג כהן ומ' נאור - בצמצום?

ב.האם קיים השתק עילה כנגד מי שעתר כי בית משפט של פירוק יתן הוראות למפרק ובקשתו לא התקבלה, המוע מהמבקש להגיש בגין אותן עובדות, תובענה בבית משפט אזרחי רגיל (שאינו בית משפט של פירוק)

לקבלת סעד כספי?

ג.האם אכן יש להגיש בקשה לפיצול סעדים במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק פירוק, כך שיותר למבקש להגיש תביעה כספית כנגד צד ג' שהינו נושה של החברה שבפירוק, במידה ולא יקבל סעד של אכיפה כנגדו במסגרת תיק הפירוק (הלכה זו היא חידוש עצום שנוצר בפסק דינה של כב' השופטת נאור והוא לא מוכר בפסיקה ובפרקטיקה הנוהגת עד כה).

ד.האם עתירה במסגרת בקשה למתן הוראות, לפי התבקש בית המשפט של פירוק, בין השאר, ליתן הוראות למפרק חברה להגיש תביעה כספית בשם החברה או להורות על ביטול הסדר פשרה בין נושים, יזמים ובעלי מניות (דבר הגורר דרישת השבה של כספי היזמם), כאשר סעדים אלה לא נדונו, מונעת מן המבקש להגיש תביעה כספית עצמאית בגין אותה מערכת עובדתית בבית משפט אזרחי רגיל? והאם שונה הדין כאשר בית משפט של פירוק נתן סעד במסגרת הסדר הפשרה ועל כן לא דן בהשלכות הנובעות מביטולו?

ה.האם מי שעתר לקבל סעד במסגרת בקשת הוראות בבית משפט של פירוק ובקשתו לא התקבלה, נחשב כמי שתביעתו "נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" כמשמעה בס' 15 לחוק ההתיישנות, תש"יח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות)" אם לאו?

ו.האם יש למנות את התקופה שבה התקיימו ההליכים בבקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק, לצורך חישוב תקופת ההתישנות להגשת תביעה כספית בבית משפט אזרחי?

ז.האם יש מקום לסטות מן ההלכה המושרשת לפיה אין לפרש את המילה "נדחתה" שבסעיף 15 באופן צר אלא להעניק לו משמעות רחבה יותר?

ח.האם יש לסטות מן ההלכה הפסוקה שנקבעה ביחס לס' 15 לחוק ההתיישנות, לפיה אם התובענה השניה מסתמכת על אותן העובדות עליהן הסתמכה התובענה הראשונה, אלא שיסודה המשפטי הוא שונה, מותר להגישה מחדש בשל הפסקת ההתיישנות עקב התביעה הראשונה מכח הוראות ס' 15 לחוק ההתיישנות?

18.כפי שניתן לראות, עיקר עניינן של שאלות הוא בפירושו של סעיף 15 שלחוק ובמהותו של הליך ה"בקשה למתן הוראות" ביחס ליצירת מעשה בית-דין והשתק עילה. את ההצדק לקיומו של דיון נוסף בשאלות אלו, עיגן העותר בתוצאת פסק-הדין של שופטות הרוב, שלטענתו "הינה כי למעט מקרים שבהם הסתיים ההליך הראשון מסיבות טכניות, ס' ס' (כך במקור) 15 לחוק ההתיישנות לעולם אינו יכול לחול". תוצאה זו הינה לדבריו הלכה היוצרת סתירה מובנית בתוך סעיף 15 שלחוק, ועומדת היא בסתירה להלכה קודמת כדי-כך שמחייבת היא קיומו של דיון נוסף.

19.עיינתי בעתירתו של העותר ובאסמכתאות שבה, והוספתי ועיינתי בתגובת המשיבים. עיינתי והיגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. טעם הדבר בפשטות: הדיון הנוסף הליך נדיר וחריג הוא. דיון נוסף יינתן רק במקרים שבהם פסק בית-המשפט העליון הלכה משפטית. ואף בהלכה על דרך הסתם אין די. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף ( סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984 . עיינתי, שקלתי, ולא נמצא לי כי הלכה שכזו נפסקה בענייננו .

השוו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נו(4) 385 ; דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם).

20.כפי שפורט לעיל, כל שלוש השופטות - הן שופטות הרוב הן שופטת המיעוט - מסכימות כי בהיווצר מעשה בית-דין בעניינה של עילה פלונית, אותה עילה לא תוכל לשמש בסיס לתובענה חדשה, ומאותו טעם גם לא תחול עליה הוראת סעיף 15 שלחוק. בקביעה זו אין כל חידוש או הלכה, שהרי מסתמכת היא על הילכות בית-המשפט העליון משכבר. ובלשונה של השופטת פרוקצ'יה:

...עיכוב מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 עניינו מצב שבו פסק הדין שניתן אינו מקים מעשה בית דין (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור , פד"י נו(3) 932, פסקה 11; רע"א 68/89 צור חברה לביטוח נ' מחמוד , פד"י מג(2) 624, 627). במקורו, הוחל סעיף 15 על מצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים ולא נתקיים כל דיון לגופה. כזו היתה התייחסות המחוקק לענין זה בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (הצ"ח 312, תשי"ז, עמ' 280, בעמ' 285):

"סעיף 16 (כמספרו בהצעת החוק – א.פ.) מוסיף הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדומה לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי שלא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה".

הכרעת פסק-הדין אינה נובעת אפוא - בעיקרה - מהלכה לעניין פרשנות סעיף 15, אלא ממחלוקת שנתגלעה בעניין מהותו של הליך הבקשה למתן הוראות. השופטת נאור קבעה כי אדם הפותח בהליך מעין-זה חייב להגיש בקשה לפיצול סעדים (ולהיענות לבקשתו) אם מעוניין הוא לבקש לימים גם סעד כספי בגין אותה עילה.

עיקרה של קביעה זו הוא ביישום הוראות החוק על העניין הספציפי, ואין למצוא בה כל הלכה הראויה לדיון נוסף בה. נוסיף ונאמר כי בעניין קביעה זו לא נתבררה לחלוטין דעתה של השופטת שטרסברג-כהן, ועל-כן ספק אם עולה היא כדי קביעה מחייבת. לאור כל אלה מוצאים אנו כי טענותיו של העותר אינן טענות נגד הלכה שנקבעה בפסק הדין אלא טענות נגד פסק הדין גופו. טענות מעין-אלו אפשר טענות יפות הן לערעור אך לא לדיון נוסף. השוו: דנ"א 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח' , פ"ד לו(3) 99, 101, וכן דנג"ץ 8479/99 התאחדות ענף הקולנוע נ' הרשות השניה (לא פורסם).

זאת ועוד: אף לו אמרנו כי קביעתה של השופטת נאור - קביעת-הלכה היא; ואף אם בדבר הלכה זה יש מן החידוש; אותו חידוש מנומק כדבעי, תחום פרישתו מוגבל ומצומצם, ואין בהשלכות הרוחב שלו כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. ראו והשוו: דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם) וכן דנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

21.העתירה נדחית. העותר ישלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח.

היום, ט"ז בכסלו תשס"ד (11.12.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03071390_G05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il