דנ"א 7440/08 אליהו ליברמן נ. תדביק בע"מ

1.

מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בשני ערעורים שנידונו במאוחד (ע"א 10137/05 ליברמן נ' תדביק בע"מ (לא פורסם, 14.8.08) (להלן: פסק הדין )). בפסק הדין קיבל בית המשפט (השופטים א' גרוניס, מ' נאור וא' חיות) באופן חלקי את ערעורם של העותרים, אליהו ליברמן וחברת א.ו. ליברמן אחזקות בע"מ, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ודחה את ערעורה של המשיבה, חברת תדביק בע"מ, למעט בעניין אחד.

2.

התשתית העובדתית של הפרשה סבוכה ומלאת פרטים, אולם משעניינה של העתירה לדיון נוסף בפסק הדין מצומצם לקביעותיו של בית המשפט בעניין שיעורי הריבית שנפסקו, אין לנו צורך להידרש לכולם. בפסק הדין נקבע כי על המשיבה לשלם לעותרים חוב כספי, והתעוררה השאלה מהם שיעורי הריבית שיש להוסיף לסכום החוב. טענת העותרים הייתה כי יש לחשב את הסכום על פי שיעור ריבית הפיגורים שעליה הוסכם בגדרי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים (להלן: הריבית ההסכמית ); וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי לסכומים שנפסקו לטובת העותרים יתווספו, מיום הגשת התביעה ואילך, הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ).

בהקשר זה התייחס בית המשפט העליון בפסק דינו למספר תקופות רלוונטיות: האחת, עד ליום הגשת התביעה; השנייה, מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי; והשלישית, החל מיום מתן פסק הדין האמור ועד לתשלום החוב הפסוק בפועל. באשר לתקופה הראשונה קבע בית המשפט כי משלא הכחישה המשיבה (הנתבעת בערכאה הדיונית) את שיעור הריבית ההסכמית, שעליה נסמכו העותרים בתביעתם, הרי שיש לקבל את שיעור הריבית ההסכמית הנקובה בכתב התביעה. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי העותרים לא הוכיחו ברמה הנדרשת את שיעורי הריבית ההסכמית – אשר שיעורה משתנה מעת לעת – במהלך התקופה השנייה ועל כן "צדק בית המשפט קמא – ככל שהדבר נוגע לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין – בקובעו כברירת מחדל שאל סכום התביעה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק". לגבי הריבית שתתווסף לחוב הפסוק החל מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נפסק כי זו תקבע על-פי שיעורי הריבית ההסכמית, כפי שזו תוכח בהתאם לדרכים שעליהם הסכימו הצדדים בהסכמים ביניהם ושבגינם נפסק החוב.

3.

העותרים סבורים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה, הקובעת כי על תובעים להוכיח את שיעורי הריבית המשתנים במהלך ניהול המשפט, גם במקום שבו הנתבעים לא הכחישו את שיעורי הריבית שבכתב התביעה. לשיטתם, קביעה זו מהווה "שינוי מהותי" מהלכות קודמות שנקבעו בעניין וכי מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לטענתם, אין לקבל את החלוקה שביצע בית המשפט לתקופות השונות ואף אין אפשרות מעשית להוכיח את שיעורי הריבית המשתנים במהלך ניהול המשפט עצמו (בענייננו מדובר בתקופה של חמש שנים) – וודאי שכך לאחר סיום הדיונים וההוכחות או בפרק הזמן שבין סיום ההוכחות ועד למתן פסק הדין. בנוסף, נטען כי ישנה "סתירה פנימית" בפסק הדין, שכן לאחר שנקבע כי המשיבה לא הכחישה במפורש את שיעורי הריבית, הרי שאין מקום לקביעה כי היה על העותרים להוכיח את שיעורי הריבית המוסכמת במהלך ניהול המשפט וזאת מכיוון שכלל לא קמה פלוגתא בין הצדדים לעניין זה.

המשיבה, מצדה, סבורה כי דין העתירה להידחות שכן לא מדובר בהלכה קשה, חשובה או כזו העומדת בסתירה להלכות קודמות. לשיטתה, כל שנקבע בפסק הדין בנוגע לענייננו הוא כי העותרים לא הוכיחו את תביעתם, בדרך הקבועה בהסכמים בין הצדדים, בהתייחס לריבית "החריגה" שנתבעה. בכך לדבריה אין משום עילה להורות על דיון נוסף.

4.

כאמור, העותרים סבורים כי קביעתו של בית המשפט לעניין הריבית בפסק הדין מעלה שאלות שראוי לקיים לגביהן דיון נוסף בפני הרכב מורחב. בחנתי טענה זו, עיינתי בחומר המצורף ושקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה בענייננו להיעתר לעתירה. המקרה שבפנינו אינו נופל בגדר המקרים הנדירים והחריגים שבהם ראוי לקיים דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד‑1984. במקרה שלפנינו, טענותיהם של העותרים הן במהותן טענות הבאות לערער על קביעותיו הפרטניות של בית המשפט ולא ניתן לומר כי בפסק הדין נפסקה הלכה בעלת חשיבות, קושי או חידוש או כזו הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון, באופן המקים עילה לדיון נוסף (ראו דנ"א 10867/06 עטר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ (לא פורסם, 28.8.08)). בנוסף, אדגיש שפסק הדין, המקיף והמנומק, אשר ניתן בהסכמת המותב כולו, סיים התדיינות משפטית ארוכת ימים ומרובת הליכים.

5.

אין להבין מפסק הדין כי הוא בא לקבוע הלכה חדשה באשר לדרך פסיקת הריבית ובאשר לאופן הוכחת שיעורי הריבית שתתווסף לחוב פסוק בתקופות השונות. במקרה שלפנינו נקבע כי המשיבה לא הכחישה את סכום התביעה, אשר כלל בחובו גם את הסכומים שנוספו לחוב בשל הריבית ההסכמית שלה טענו העותרים, ולכן בית המשפט לא ראה להתערב ולשנות מסכום זה (חרף העובדה שסכומי הריבית לא הוכחו באופן שדובר בו בהסכמים בין הצדדים). בד בבד, לגבי התקופה המאוחרת יותר (מיום הגשת התביעה), קבע בית המשפט כי העותרים לא הוכיחו, באופן בו נדרש מהם לעשות כן – על פי ההסכמים שנחתמו – את שיעורי הריבית המוסכמת המשתנה, ועל כן נפסק כי יש לאמץ את ברירת המחדל שבחר בה בית המשפט המחוזי לעניין תקופה זו. זוהי קביעה הנטועה בתשתית העובדתית והראייתית של המקרה עצמו, ואין לקיים לגביה דיון נוסף בפני הרכב מורחב.

6.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.