דנ"א 7483/10 עו"ד אייל שוורץ נ. מרגלית כובשי

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ (טרם פורסם, 10.10.2010), שניתן מפי כבוד השופטים ע' ארבל , ס' ג'ובראן ו ח' מלצר .

הרקע העובדתי של העתירה – בתמצית – הוא כדלקמן: נגד בעלה של המשיבה ניתן פסק דין אשר חייבו בתשלום 1,218,811 ש"ח לשלושה נושים. בהמשך לכך, נפתח נגד הבעל תיק הוצאה לפועל והעותר מונה לשמש ככונס נכסים על נכסיו. במסגרת תפקידו, פנה העותר לבית משפט השלום בתביעה לפירוק השיתוף בבית המגורים של הזוג ולמכירתו כפנוי. המשיבה, מצידה, התנגדה לפירוק השיתוף ולמכירת הבית. בית משפט השלום קיבל את התביעה באופן חלקי, והורה על פירוק השיתוף ומכירת הבית כתפוס, בכפוף לכך שהמשיבה תוסיף להתגורר בבית כדיירת מוגנת. העותר ערער על קביעה אחרונה זו לבית המשפט המחוזי. ערעורו התקבל, ובית המשפט המחוזי הורה על פירוק השיתוף ומכירת הבית כפנוי.

המשיבה הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט נעתר לבקשה ודן בה כבערעור. ביסוד פסק הדין של בית המשפט העליון עמדו שתי שאלות: הראשונה – סמכותו של כונס נכסים שמונה מכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין; והשנייה – תחולתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 על מקרים שבהם פירוק השיתוף בדירה משותפת של בני זוג, המשמשת להם למגורים, נדרש על ידי גורם שלישי שאינו אחד מבני הזוג.

2.

בית המשפט העליון הכריע בשאלות שלעיל כסדרן. בשאלה הראשונה קבע בית המשפט כי אף שהסמכות לתבוע את פירוק השיתוף אינה מנויה בסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל כאחת מסמכויותיו של כונס הנכסים – סמכות זו מתחייבת על מנת לאפשר לכונס הנכסים למלא את תפקידו ולממש את הנכס. אי-לכך, נקבע כי הסמכות לתבוע את פירוק השיתוף היא סמכות טבועה ואינהרנטית לסמכות העיקרית של מימוש הנכס. מקורה החוקי של הסמכות מצוי – כך נפסק – בסמכות הכללית של כונס הנכסים לעשות בנכס "כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל" (סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל).

3.

בשאלה השנייה , הנוגעת לתחולתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין, נחלקו דעות השופטים. סעיף זה קובע כדלקמן:

(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שייקבע.

(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א).

על כך שלשון סעיף 40א לחוק המקרקעין אינה נותנת מענה ברור לשאלת תחולתו – הסכימו כולם. עם זאת, לאחר בחינת תכליתו של הסעיף, קבעו השופטים ארבל ו מלצר , כנגד דעתו החולקת של השופט ג'ובראן , כי סעיף 40א לחוק המקרקעין אינו חל על מקרים שבהם פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג נדרש על ידי גורם שאינו אחד מבני הזוג. המשמעות האופרטיבית של קביעה זו, כפי שעולה מסעיף קטן (ב), היא שסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ממשיך לחול על החייב ובת זוגו (בהנחה שהם עומדים בתנאיו), מקום בו צד שלישי – שאינו אחד מבני הזוג – תובע את פירוק השיתוף. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, יש להבהיר, מעניק לבן זוגו של החייב הגנה רחבה מזו שניתנת לו לפי סעיף 40א(א), שכן בהתקיים תנאי הסעיף לא ניתן לפנות את בן הזוג מן הדירה ולמוכרה כפנויה (למעשה ההגנה שבסעיף 33 לחוק הגנת הדייר חלה גם על החייב עצמו).

4.

בבחינת תכלית הסעיף, עמדה השופטת ארבל , אשר ביטאה את דעת הרוב, הן על תכליתו הסובייקטיבית הן על תכליתו האובייקטיבית. על התכלית הסובייקטיבית למדה השופטת ארבל מתוך דברי ההסבר לחוק. דברי ההסבר – כך נקבע – מלמדים כי סעיף 40א יוחד למקרים שבהם פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג נדרש על ידי אחד מבני הזוג עצמם, כאשר מערכת היחסים שביניהם עולה על שרטון והם מבקשים להיפרד.

באשר לתכלית האובייקטיבית, עמדה השופטת ארבל על מספר שיקולים המרכיבים יחדיו את תכליתו האובייקטיבית של הסעיף; מהם שיקולים התומכים בהחלת סעיף 40א רק על מקרים של פירוק שיתוף שיוזם אחד מבני הזוג, ומהם שיקולים התומכים בהחלת סעיף 40א גם כאשר פירוק השיתוף נדרש על ידי גורם שלישי. כוחם המצרפי של שיקולים אלה, בהתווספם לתכלית הסובייקטיבית שצוינה לעיל, ובהיעדר אמירה ברורה של המחוקק בלשון החוק, הביאו את השופטת ארבל

לקבוע כאמור כי הסעיף אינו חל כאשר הפירוק נדרש על ידי צד שלישי.

5.

לעומת זאת, השופט ג'ובראן סבר כי בסעיף גלומה השקפה נורמטיבית של המחוקק, לפיה יחסי שיתוף בין בני זוג בדירת מגורים הינם מקרה מיוחד של שיתוף במקרקעין. לדעתו, ייחודיות זו, הנובעת מן הקרבה שבין שני בני הזוג, מצדיקה להעניק לבן או בת הזוג של החייב הגנה מופחתת, כאשר הם ניצבים מול נושיו. הגנה מופחתת זו צריכה לבוא לידי ביטוי – לעמדת השופט ג'ובראן – בהחלת סעיף 40א לחוק המקרקעין (ומשכך, אי-החלת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר) גם על מקרים שבהם פירוק השיתוף נדרש על ידי גורם שלישי.

6.

על פסק הדין הוגשה העתירה לדיון נוסף שלפנינו. השאלה שלגביה מתבקש קיומו של דיון נוסף היא השאלה השנייה אשר עמדה להכרעה בפסק הדין, לאמור: העתירה לדיון נוסף נוגעת אך ורק לשאלת תחולתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין על מקרים שבהם גורם שלישי הוא שדורש את פירוק השיתוף בדירה משותפת של בני זוג, המשמשת להם למגורים.

כונס הנכסים, הוא העותר שלפנינו, סומך את עתירתו על ארבעה טעמים: הראשון – קביעת הלכה חדשה וחשובה בעלת תחולה רחבה. העותר מדגיש כי הסוגיה מושא העתירה נדונה פעמים רבות בפני הערכאות הנמוכות, אשר נתנו בעניינה פסיקות סותרות. ריבוי הדיונים בעניין זה והסתירות שהיו קיימות בין פסקי הדין של הערכאות הנמוכות מעידים לשיטתו על חשיבות ההלכה שנקבעה. השני – קביעת הלכה קשה המותירה את הנושים "חסרי אונים", ללא יכולת אמיתית להיפרע מן החייב. השלישי – סטיית ההלכה מן המגמה הקיימת בפסיקה לצמצום תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. הרביעי – טעות מהותית שקיימת בהנמקת דעת הרוב. בהקשר אחרון זה, טוען העותר כי בחינת השיקולים השונים העומדים בבסיס ההנמקה של דעת הרוב צריכה להוביל דווקא לתוצאה הפוכה מזו שאליה הגיעו.

7.

רעייתו של החייב, היא המשיבה בענייננו, מתנגדת לעתירה לקיום דיון נוסף. ראשית , המשיבה טוענת כי בפסק הדין כלל לא נקבעה הלכה חדשה. לטענתה, בית המשפט העליון רק הכריע בין פסיקות סותרות של בתי המשפט בערכאות הנמוכות, ובמסגרת זאת אימץ פרשנות קיימת שכבר ניתנה על ידי חלק מבתי המשפט. שנית , המשיבה סבורה כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה בעלת חשיבות יוצאת דופן. לשיטתה, חשיבותה של ההלכה מוגבלת, שכן היא מתייחסת רק לשאלה ספציפית – יכולת הגבייה מתוך נכס מסוים. שלישית , המשיבה מדגישה כי אף לא נקבעה הלכה קשה אשר ניתן לכנותה כ"פוגענית". זאת הן משום שאין לנושים זכות קנויה למכירת הנכס כפנוי והן משום שפסק הדין דווקא כולל היבטים מיטיבים, באשר הוא מספק הגנה ראויה לבני הזוג של חייבים. רביעית , נטען כי אף לשיטתו של העותר, פסק הדין אינו סוטה מהלכות קודמות, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. עוד נטען כי פסק הדין אף אינו מבטא שינוי מגמה. חמישית , המשיבה מציינת כי טענה בדבר "טעות מהותית בהנמקת דעת הרוב" אינה מסוגי הטענות אשר יש בהן כדי להצדיק דיון נוסף.

8.

דין העתירה להידחות.

אכן, במסגרת פסק הדין מושא העתירה לדיון נוסף נדונה שאלה שטרם הוכרעה קודם לכן על ידי בית המשפט העליון. שאלה זו נותחה בהרחבה על ידי שופטי ההרכב והוכרעה בדעת רוב. עם זאת, המקרים שבהם מקיים בית משפט זה דיון נוסף בפסקי דינו הם נדירים וספורים. הלכות משפטיות נקבעות ברגיל בידי הרכב של שלושה שופטים. לא מצאתי כי ההלכה שנקבעה מעוררת חשיבות, קשיות או חידוש יוצאי דופן, אשר יש בהם כדי להצדיק סטייה מעיקרון זה. קל וחומר שאין בטענות העותר לגבי טעות מהותית בפסק הדין – שהן טענות בעלות אופי ערעורי – כדי להצדיק קיום דיון נוסף. עמדה על כך באחת הפרשות השופטת ט' שטרסברג-כהן :

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.7.1995)).

9.

גם טענת העותר בדבר סטייתו של פסק הדין מן המגמה הנוהגת בפסיקה לצמצום תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינה מובילה למסקנה שונה. המגמה הפסיקתית לא נעלמה מעיני בית המשפט בעת מתן פסק הדין. השופטת ארבל , אשר ביטאה כזכור את דעת הרוב, עמדה בהרחבה על המגמה הפסיקתית לצמצום תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אולם קבעה כי אין מקום להביא לצמצום נוסף של הסעיף, מקום שבו צמצום שכזה אינו עולה בקנה אחד עם כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק ואף יוצר דיסוננס פנימי במערך החוקים הנוגעים להגנת הדייר. הכרעה מסוג זה אינה מסוג ההכרעות שיש בהן כדי להצדיק קיום דיון נוסף.

10.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.