דנ"א 7489/14 שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ. חברת המושבים בד

1.

העותר הוא מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ. הוא העביר זכויות במקרקעיו למשיבות 2-1 לצורך בניית יחידות דיור לתושבים חדשים בפרויקט הרחבה בשטחו. העותר והמשיבה 1 התקשרו בחוזה עם קבלן לצורך ביצוע הפרויקט, בו הוסכם כי המשיבה 1 תעביר לעותר את הסכומים שישולמו לה על ידי הקבלן, בניכוי הוצאות הפרויקט. בין העותר לבין המשיבים התגלעו מחלוקות שונות, ובפרט לגבי הסכומים אותם נדרשה המשיבה 1 להעביר לעותר לפי החוזה. העותר הגיש תביעה כספית נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7180-06, כבוד השופט ש' פרידלנדר ). בפסק הדין מיום 20.6.2013 נקבע כי למעשה מדובר בקונסטרוקציה של נאמנות בין המשיבה 2 לבין העותר והדיון התמקד בבירור הסכומים אשר לגבי אופן חלוקתם נחלקו הצדדים. בית המשפט דחה את מרבית טענות העותר, לרבות טענותיו בנוגע לאופן התנהלות המשיב 3 במסגרת הפרויקט. טענה אחת של העותר, שעניינה סכומים שיש להעביר לו בגין המיסים הכרוכים בפרויקט, התקבלה ובהתאם התקבלה התביעה באופן חלקי.

2.

העותר ערער על פסק הדין והמשיבים הגישו ערעור שכנגד (ע"א 5625/13, המשנָה לנשיא מ' נאור

והשופטים ע' פוגלמן ו ד' ברק-ארז ). בפסק דין קצר מיום 22.10.2014 נדחה ערעורו של העותר וצוין כי הנקודות בהן התמקד הערעור עוסקות בעניינים שבעובדה במסגרת ההתחשבנות בין בעלי הדין, בהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. בית המשפט לא מצא מקום לחרוג מכלל זה במקרה דנא וקבע כי ניסיונו של העותר לטעון כי מדובר בשאלות משפטיות לא יצלח. הערעור נדחה, ולאחר שהמשיבות לא עמדו על ערעורן שלהן, נמחק גם הערעור שכנגד.

3.

בעקבות זאת, הגיש העותר את העתירה שלפניי לקיום דיון נוסף בפסק הדין שבערעור. העותר סבור כי יש להפוך את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לנטל ההוכחה בשאלת השימוש שנעשה בכספי הנאמנות ובעניין נטל השכנוע שחל לגבי חיוב שטיבו לא הובהר. בנוסף, הוא מלין על חיובה של קופת הפרויקט בהוצאות בגין ביוב ומים בנוסף לחיובה בהיטל ביוב ועל כך שהותר לקזז מקופת הפרויקט סכומים מסוימים שלדבריו, כלל לא נזכרו בכתב ההגנה. לבסוף, הוא טוען כי פסק הדין בערעור היה חסר ותמציתי, במידה שיש בה כדי לפגוע באמון הציבור ואשר עומדת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

דין העתירה להידחות. במקרה דנא, לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. עיקר טענות העותר מכוונות למעשה נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי, בהן לא מצא בית משפט זה מקום להתערב בשלב הערעור. חרף הניסיון לשוות לטענות גוון משפטי המתאים לדיון נוסף, מדובר בטענות המכוונות בחלקן נגד קביעות שהן עובדתיות בעיקרן ובחלקן ערעוריות במהותן. טענות מסוג זה אינן מצדיקות דיון נוסף, שהרי הליך זה אינו מסגרת לקיום הליך ערעור נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל , פיסקה 3 (4.9.2012)). בנוסף, בפסק הדין נושא העתירה לא נקבעה כל הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה דיון נוסף (השוו, דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פיסקה 2 (19.8.2002)). אין זה מסוג המקרים הנדירים המצדיקים קיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה.

5.

העתירה נדחית, אפוא, בלא שהוגשה תשובה. לפיכך, לא ייעשה צו להוצאות.