דנ"א 7761/13 מנחם כרסנטי נ. רוברט שלום

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-רע"א 5312/12 שלום נ' כרסנטי (30.10.2013), מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת השופטים ע' פוגלמן ו נ' סולברג .

רקע רלוונטי

1.

הרקע להליך שלפנינו הוא סכסוך בין העותר למשיבים, במסגרתו טענו המשיבים כי העותר פלש לחלק ממגרש בו מוקנות להם זכויות חכירה (להלן: שטח המריבה ).

2.

בית משפט השלום (השופט ע' טאהא ) קבע כי על אף שהקרקע שבנדון טרם עברה הליכי איחוד וחלוקה, המשיבים הוכיחו כי שטח המריבה הוחכר להם על ידי מינהל מקרקעי ישראל, והורה על סילוק ידו של העותר משטח זה. במסקנה זו נסמך בית משפט השלום על הסכם חכירה, שלישי במספר, שנערך בין המשיבים לבין מינהל מקרקעי ישראל ביום 19.4.1993 (להלן: הסכם החכירה ); על התשריט שצורף לו (להלן: התשריט ); ועל חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, אשר מסקנתה הייתה ששטח המריבה הוחכר למשיבים. יצוין, כי המומחה לא נחקר בחקירה נגדית, אלא מסר מענה לשאלות הבהרה בלבד.

3.

כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת נ' מוניץ , בהסכמת השופטים ב' ארבל ו ש' אטרש ) קיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות בהן טרם בוצעו הליכי איחוד וחלוקה, לא די בתשריט שצורף להסכם החכירה על מנת להוכיח כי שטח המריבה שייך למשיבים. עוד נקבע כי בהינתן שלא הובאו ראיות לכך שהתשריט הוא תוצר של חלוקה מאורגנת של כל המגרשים במקרקעין, מידת דיוקו של התשריט מוטלת בספק.

4.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור. בית משפט זה החליט לקבל את בקשת רשות הערעור, ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. בית המשפט ציין כי נימוקי בית המשפט המחוזי לקבלת הערעור היו במישור העובדתי-ראייתי, השמור ככלל להכרעתה של הערכאה הדיונית. בית המשפט הוסיף וקבע כי התשריט שצורף להסכם החכירה הוא "פרי פועלו של מנהל מקרקעי ישראל הפועל כרשות ציבורית מוסמכת לעניין". על רקע זה, נקבע כי חזקה שהתשריט תקין מכוח חזקת תקינות המנהל וכי אם רצה העותר להוכיח אחרת, היה עליו לעשות כן במסגרת ההליך שהתנהל בערכאה הדיונית, ולא בערכאת הערעור אשר אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, בפרט כאשר מדובר בממצאים שנקבעו על יסוד חוות דעת מומחה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי העותר החליט שלא לחקור את המומחה בחקירה נגדית אודות התשריט, והסתפק במענה של המומחה לשאלות ההבהרה. על יסוד טעמים אלה, בין היתר, התקבל הערעור. מכאן בקשת העותר לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

5.

לטענת העותר, בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבעה הלכה חדשה וקשה, לפיה תשריט של רשות ציבורית גובר על חקיקה ראשית ומשנית בנושאים של זיהוי ומיפוי מקרקעין. לטענתו, נקבע בפסק הדין כי תשריט של רשות ציבורית שצורף להסכם חכירה מהווה ראיה חותכת מכוח חזקת התקינות המנהלית. לטענתו, קביעה זו נוגדת את הוראות סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפיהן רישום לגבי מקרקעין שאינם מוסדרים מהווה ראיה לכאורה בלבד לתוכנו. כן טען העותר כי פסק הדין מייתר את הוראות תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), לפיהן בתובענה במקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם. עוד נטען כי לפסק הדין, בו נקבע לטענת העותר כי "לרשות מקרקעי ישראל סמכות מיפוי על ביחס למקרקעין לא מוסדרים", יש השלכות רוחב על כלל הפעולות של רשויות התכנון בישראל. העותר הוסיף וטען כי בית משפט זה שגה בהתעלמו מכך שלהסכם החכירה הנוכחי קדמו שני הסכמי חכירה בין מינהל מקרקעי ישראל למשיבים (מיום 3.12.1991 ומיום 12.5.1992), בהם גודל השטח המוחכר למשיבים היה שונה מגודל השטח המצוין בהסכם החכירה העדכני. לטענתו, בית משפט זה לא נתן משקל מספק לכך שמינהל מקרקעי ישראל טעה בעבר ביחס לגודל השטח המוחכר למשיבים, ועקב כך כרת עם המשיבים את הסכם החכירה העדכני. העותר הלין גם על קביעת בית משפט זה, לפיה הוא בחר שלא לחקור את המומחה מטעם בית המשפט בחקירה נגדית. לטענת העותר, במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום הוא הגיש בקשה לזמן את המומחה לעדות, אך הבקשה נדחתה (הבקשה לזימון המומחה לעדות וההחלטה בה צורפו לבקשה לדיון נוסף כנספחים 14 ו-15, בהתאמה). עוד טען העותר כי חוות דעתו של המומחה נסמכה כולה על התשריט, ועל כן לא היה מקום ליתן לה משקל.

לאחר הגשת הבקשה לדיון נוסף הגיש העותר ביום 8.1.2014 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף.

הכרעה

6.

דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות, וזאת אף מבלי שהתבקשה תשובה. תנאי לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן גלוי ומפורש (ראו למשל: דנ"א 179/13 שובר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 להחלטתי (8.4.2013)). כפי שקבע השופט מ' חשין :

"עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות." ( דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)).

בענייננו לא נפסקה הלכה חדשה כפי שטוען לה העותר. פסק דינו של בית משפט זה מבוסס בעיקרו על ממצאי העובדה שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, ועל ההלכה בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו בערכאה הדיונית. בניגוד לטענת העותר, בית משפט זה כלל לא קבע כי תשריט פרי פועלו של מנהל מקרקעי ישראל מהווה ראיה חותכת לקיומן של זכויות במקרקעין. כן לא נקבע כי צירוף תשריט של רשות ציבורית מייתר את הדרישה בתקנות סדר הדין האזרחי לפיה בתובענה במקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור של המקרקעין שבנדון. כל שנקבע הוא שבמקרה שלפנינו, על נסיבותיו הקונקרטיות, לא עלה בידי העותר להראות כי מידת דיוקו של התשריט מוטלת בספק.

7.

יתר טענותיו של העותר, ובהן הטענה כי בית משפט זה התעלם מחוזי החכירה הקודמים בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המשיבים והטענה כי העותר ביקש לזמן את המומחה לעדות, הינן טענות ערעוריות באופיין אשר אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. העותר צרף, שלא לצורך, מוצגים שונים לבקשתו, אולם במסגרת בקשה לדיון נוסף אין בודקים את הראיות אלא את ההלכה.

8.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, לא יהיה צו להוצאות.