דנ"א 8133/98 שמעון סגל נ. מנכ"ל משרד הפנים

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים ד' דורנר וי' טירקל) בע"א 2765/95 מיום 9.12.98.

1.העותר הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור לפי סעיף 5ב לחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז1977-. הערעור התקבל בחלקו. לפיכך הגיש המשיב מס' 1 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ניתן צו לסיכומים בכתב. עם הגשת הערעור העלה העותר טענה, לפיה בהתאם לתקנות הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ג1982- הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא ברשות ולא בזכות. טענה זו הובאה בפני רשמת בית המשפט העליון, השופטת א' אפעל-גבאי, שדחתה אותה. העותר לא ערער על החלטה זו, אלא פנה בבקשה לפי תקנה 421 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") וביקש, כי שופט משופטי בית המשפט העליון יחליט בסוגיית קבלת הערעור לרישום. כב' השופט י' זמיר דחה בקשה זו, בקבעו, כי אינה באה בגדרה של תקנה 421. בשולי החלטתו הוסיף כב' השופט י' זמיר: "אין בכך כדי לחסום את דרכו של העותר להעלות מחדש את טענותיו (בשאלה אם מדובר בערעור בזכות או בערעור ברשות) בפני ההרכב שידון בערעור." לאחר מתן החלטה זו פנה העותר ב"בקשה למתן החלטת בינים והורות על אי קבלת הערעור לרישום עקב הגשתו שלא בהתאם להוראות". בינתיים, חלף המועד להגשת סיכומי המשיב מס' 1 (הוא המערער). ביום 1.3.98 החליטה הרשמת, השופטת מ' אגמון לאפשר למשיב מס' 1 ליתן טעם מדוע לא יועבר התיק להרכב, לדיון בו על-פי תקנות 448(ג) ו459-(1) לתקנות. נוכח החלטה זו הגיש המשיב מס' 1 בקשה להארכת מועד להגשת סיכומיו. הבקשה נדחתה על-ידי הרשמת. המשיב מס' 1 לא ערער על החלטה זו, אך הגיש בקשה לבירור ערעור, במסגרתה נתבקש בית המשפט להחליט על בירור הערעור על-ידי שמיעת טיעונים בעל-פה. הערעור נקבע לדיון ביום 8.12.98. במועד זה, הציע בית המשפט לצדדים להגיע להסדר מוסכם, ומשהדבר לא צלח החליט בית המשפט לשמוע את טיעוני המשיב מס' 1 לגוף הערעור. זאת בהסתמך על ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , פ"ד מו (5) 114. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב מס' 1. בנסיבות העניין לא חוייב העותר בהוצאות.

2.העותר עותר לקיום דיון נוסף בשתי הלכות שלטענתו נפסקו על ידי בית המשפט העליון: הראשונה שבהם - סירובו של בית המשפט לדון בטענותיו באשר לקבלת הערעור לרישום - מחמת זאת שהעותר לא ערער במועד על החלטת הרשמת לענין זה. ; והשניה - ההלכה שפסק בית המשפט העליון, לשיטת העותר, ולפיה מערער שלא הגיש את סיכומיו במועד ובקשתו להארכת מועד להגשתם נדחתה יכול עדיין לטעון את טענותיו בעל-פה - אפילו לא ערער על ההחלטה הדוחה את בקשתו להארכת מועד. לטענת העותר, ע"א 73/88 , עליו הסתמך בית המשפט, לא העיר אלא הערת אגב ולא קבע הלכה לענין זה. עוד טוען העותר, כי לגוף הדברים, פרשנותו - ולא פרשנות בית המשפט העליון היא הנכונה. כמו-כן הוא מוסיף, כי פסק דינו של בית המשפט העליון שלל ממנו יתרון דיוני בו זכה מחמת רשלנותו של המשיב מס' 1.

3.המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. המשיב מס' 1 טוען, כי פעל בהתאם להוראות תקנה 450 (3) לתקנות, וכי בכך אין כל חדשנות או חשיבות. בהתייחסו לטענה כאילו נמנע מן המערער להעלות את טענתו המקדמית, מציין המשיב מס' 1, כי אין בפסק הדין נשוא העתירה או בפרוטוקול הדיון כל איזכור לבקשה מעין זו מטעם העותר או להכרעה בה. כך שממילא אין העותר יכול להצביע על קיומה של הלכה כלשהי. לעניין זה מציין המשיב מס' 1, כי גם כב' השופט זמיר, שחיווה דעתו , אגב אורחא, באשר לטענתו המקדמית של העותר, לא מצא בה ממש. המשיב מס' 2 סבור אף הוא, כי בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה כל הלכה חדשה, אלא הוחלו הוראות הדין הקיימות, תוך שימוש בשיקול הדעת הנתון בידי בית המשפט.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. טענתו המקדמית של העותר באשר להיעדר זכות ערעור נדחתה על ידי הרשמת. העותר לא מצא לנכון לערער על החלטה זו ובית המשפט העליון שדן בערעור גופו לא נדרש באופן כלשהו לסוגייה זו בפסק דינו. כבר נפסק, כי " לענין קביעתה של הלכה, כביכול, איננו קובע מה שנטען על ידי בעלי הדין אלא מה שנפסק בפסק הדין" (דנ"א 8/86 המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד מ (2) 157, 160; ראו גם ד"נ 29/84 קוסוי

נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ , פ"ד לח (4) 505, 512). גם העובדה שבית המשפט נדרש לערעור שבפניו, חרף אי הגשת סיכומים בכתב אינה מצביעה על קיומה של הלכה חדשה, אלא על יישום שיקול דעתו של בית המשפט, במסגרת הוראות הדין, על הסיטואציה שבפניו. משכך הם פני הדברים, לא עלה בידי העותר להראות ולו את קיומם של התנאים המקדמיים לשקילת עריכתו של דיון נוסף (כהגדרתם בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-) ולפיכך דין עתירתו להידחות.

העתירה נדחית איפוא. העותר ישלם לכל אחד מן המשיבים 5,000 ש"ח - הוצאות עתירה זו.