דנ"א 8621/11 ארקדי גאידמק נ. יוסף טרוים

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 7.11.2011 ברע"א 256/10, שבו נדחה ערעורו של העותר (לאחר קבלת רשות הערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שקיבל את בקשת העותר לביטול פסק בוררות בהליך בוררות שנוהל בינו לבין המשיב. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי הדיון בסכסוך בין הצדדים יוחזר לבוררות (וליתר דיוק לערכאת הערעור שנקבעה במסגרת הליך הבוררות). כנגד קביעה זו הוגשה בקשת רשות הערעור של העותר לבית משפט זה. השאלה המשפטית העיקרית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה היא האם בורר מוסמך לפסוק לפי עילה שלא נטענה על ידי הצדדים, ואף לא הוסכם במפורש כי תידון בבוררות.

1.

מקורו של הליך הבוררות בין בעלי הדין הוא בהעברת מניות של חברה בקזחסטן מהמשיב לחברה שבשליטת העותר. בסמוך להעברת המניות העביר העותר למשיב סכום של 3 מיליון דולר, אולם בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב טען המשיב כי לא שולמה לו מלוא התמורה המוסכמת עבור המניות. הסכסוך בין הצדדים הועבר בהסכמתם להליך בוררות, וזאת בהסכם שקיבל תוקף של החלטה של בית המשפט המחוזי. במסגרת הסכם הבוררות נקבע כי בית המשפט יוסמך למנות שלושה בוררים כערכאת ערעור על החלטת הבורר וכי הבוררות תתנהל לפי הדין המהותי. בפסק דינו של הבורר נקבע כי נכרת בין בעלי הדין הסכם בעל-פה וכי העותר חייב בתשלום של כ-46 מיליון ש"ח למשיב מכוח ההסכם. שני הצדדים ערערו על החלטת הבורר בפני ערכאת בוררות הערעור. בפסק בוררות הערעור נקבע כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, אולם על העותר מוטלת חובה לשלם למשיב מחיר ראוי עבור הבעלות בחברה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ערכאת בוררות הערעור העריכה את שווי מניות בדרך האומדנא וחייבה את העותר בתשלום בסך של 8 מיליון דולר נוספים למשיב. לאחר שניתן פסק בוררות הערעור פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לאישור פסק הבוררות, ואילו העותר ביקש שיבוטל החלק בפסק הבוררות המחייב אותו בתשלום נוסף עבור המניות. בית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה לחייב את העותר בתשלום מחיר ראוי עבור שווי המניות לא הייתה חריגה מסמכות, אולם הוא הוסיף וקבע כי קמה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. זאת, כיוון שלא ניתנה לצדדים הזדמנות להביא ראיות בנוגע לשוויין האובייקטיבי של המניות. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות והורה על החזרת הדיון לערכאת בוררות הערעור לשם שמיעת הצדדים והכרעה מחדש בשאלת שוויין הראוי של המניות.

2.

שני הצדדים ביקשו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם רק לעותר ניתנה רשות ערעור; וזאת, בשאלת סמכותם של בוררים לפסוק לפי עילה שלא נטענה על ידי הצדדים ואף לא הוסכם במפורש כי תידון בבוררות. פסק הדין העיקרי בערעור ניתן מפי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין . לשם הכרעה בשאלת היקף סמכות הבוררים בחן המשנה לנשיאה את הוראת סעיף 1 להסכם הבוררות שבה צוין כי "הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד". בהקשר זה קבע המשנה לנשיאה, על סמך פרשנות הסכם הבוררות, כי צמד המילים "ואותה בלבד" מתייחס לסכסוך הספציפי שהוא נשוא התובענה, אך אינו מגביל את הבוררים לפסוק רק על-פי העילות שהוזכרו בכתבי הטענות של הצדדים. המשנה לנשיאה קבע, אפוא, כי הצדדים הסמיכו את הבוררים ליישב את הסכסוך מושא התובענה, ועל כן לא חרגו הבוררים מגדרי הסכסוך שבו התבקשו לדון. עוד קבע המשנה לנשיאה כי הצדדים הגדירו בהסכם הבוררות את כללי ההכרעה בסכסוך ביניהם וקבעו לעניין זה כי הכרעות הבוררים יתקבלו על-פי הדין המהותי ועל-פי דיני הראיות, וזאת ללא מגבלה נורמטיבית נוספת. לפיכך, הגיע המשנה לנשיאה למסקנה כי הבוררים לא חרגו מכללי ההכרעה שנקבעו על ידי הצדדים.

3.

המשנה לנשיאה המשיך ובחן את טענתו החלופית של העותר, שלפיה פסיקה בעילה שלא נתבקשה על ידי הצדדים היא כשלעצמה חריגה מסמכות, וזאת אף אם סמכותם של הבוררים לא הוגבלה בהסכם לעילות מסוימות. טענה זו התבססה על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב , פ"ד נ(1) 284 (1996) (להלן: עניין עין גב ), שבו נפסק בדעת רוב (של השופטים צ' טל ו י' קדמי ) כי בורר הפוסק סעד בגין ראש נזק שלא נזכר בכתב התביעה חורג מסמכותו. שופט המיעוט בעניין עין גב (המשנה לנשיא ש' לוין ) סבר, לעומת זאת, כי חריגה מסמכות הבורר צריכה להיבחן אל מול הסמכות שהוגדרה לו בהסכם הבוררות בלבד. בפסק הדין נשוא העתירה דנן עמד המשנה לנשיאה על כך שמאז מתן פסק הדין בעניין

עין גב הובעו בפסיקת בית משפט זה הסתייגויות מדעת הרוב באותו עניין, אולם טרם נהפכה מפורשות ההלכה שנקבעה בו.

נוכח העמדות השונות שהובעו בפסיקת בית משפט זה בנוגע לשאלה של תחימת סמכותו של בורר על ידי כתבי הטענות של הצדדים הגיע המשנה לנשיאה למסקנה כי אין לקבוע כלל גורף בשאלה זו. לשיטתו, יש לבחון את הסכמת הצדדים באשר לסדרי הדין שיחולו בהתדיינות לפני הבורר ולהסיק ממנה מהי הסמכות הדיונית שבחרו להפקיד בידיו. עוד הוסיף המשנה לנשיאה כי כאשר הצדדים לא התייחסו כלל לסדרי הדין שינהגו בפני הבורר, חלה בהתאם לסעיף 2 לחוק הבוררות הוראת סעיף י"ד לתוספת הראשונה לחוק אשר קובעת כי: "הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט". המשנה לנשיאה המשיך וקבע כי כיוון שברירת המחדל אינה מציינת מה הכללים שיחולו על הבורר ייתכן שפרשנות סבירה של הסכם הבוררות בנסיבות כאלה תהיה כי הבורר אינו כפוף לסדרי דין כלשהם, וממילא יכול לפסוק סעדים גם בגין עילות שלא נטענו לפניו. יחד עם זאת ציין המשנה לנשיאה כי אין לקבוע מסמרות בעניין, ולגישתו על ההכרעה להתבסס על פרשנות הסכם הבוררות.

4.

בכל הנוגע לנסיבות המקרה דנן קבע המשנה לנשיאה כי הצדדים לא התייחסו לדין הפרוצדוראלי שיחול בהליך הבוררות, אולם הם קבעו כי ערכאת הבוררות תהיה כפופה לדין המהותי ולדיני הראיות. מכך הסיק המשנה לנשיאה כי כוונת הצדדים הייתה שלא להכפיף את הבוררים לסדרי הדין החלים בבתי המשפט, ובכלל זה לכלל הנוהג לפיו אין לפסוק בעילה שלא נטענה. לפיכך קבע המשנה לנשיאה כי הבוררים לא חרגו מסמכותם בכך שחייבו את העותר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לשלם למשיב עבור שוויין הראוי של המניות שהועברו לידיו.

השופטים ג'ובראן ו עמית הצטרפו בהסכמה לפסק דינו של המשנה לנשיאה. השופט עמית עמד בחוות דעתו על האפשרות להעלות טענות משפטיות חלופיות, והוסיף כי הפסיקה אף הכירה בכך שניתן בתנאים מסוים לפסוק סעד שלא נתבקש.

5.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה בדבר היחס שבין הסכם הבוררות לבין סמכות הבוררים. לטענתו, הצדדים הסכימו להעביר לבוררות רק את הסכסוך החוזי ביניהם (ולכך הייתה הכוונה בצמד המילים "ואותה בלבד" בהסכם הבוררות). אולם, על-פי הטענה בית המשפט יצר בפסק הדין נשוא העתירה הבחנה שכלל אינה רלוונטית בין הסכסוך שמועבר לבוררות לבין כללי ההכרעה בסכסוך. בהקשר זה טוען העותר כי קביעת בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה שוללת מצדדים את היכולת להעביר לבוררות רק חלק מהסכסוך ביניהם. העותר מוסיף וטוען כי ההלכה שנקבעה בפסק דינו של המשנה לנשיאה סותרת הן את דעת הרוב והן דעת המיעוט בעניין עין גב , כיוון שהיא מכירה בסמכותו של הבורר לפסוק לא רק בגין ראש נזק שלא נזכר בכתב התביעה אלא גם תוך חריגה מהוראות הסכם הבוררות. בהקשר זה מוסיף העותר וטוען כי לצורך קביעת סמכות הבורר התעלם בית המשפט מהגדרת הסמכות כפי שנקבעה בהסכם בין הצדדים, וקבע תוך היפוך היוצרות כי סדרי הדין שעליהם הסכימו הצדדים הם שיכתיבו את שאלת הסמכות.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. על האף האופי העקרוני שמנסה העותר לשוות לטענותיו, הרי מדובר בעיקרו של דבר בטענות ערעוריות מובהקות המופנות כנגד הפרשנות הקונקרטית שאימץ בית משפט זה להוראות בהסכם הבוררות שבין הצדדים להליך זה. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה לא אומצה דעת הרוב בעניין עין גב כפי שהיא; אולם בית המשפט נמנע במפורש מקביעת כלל גורף בשאלות שנדונו בעניין עין גב . המשנה לנשיאה, שהתחשב בביקורת שנשמעה בפסיקת בית משפט זה על ההלכה בעניין עין גב , ייחס חשיבות רבה לפרשנות הוראות הסכם הבוררות ודחה את טענת העותר בדבר תחימת הסכסוך בין הצדדים לסוגיות שהועלו בכתבי הטענות שלהם. אף שאלת סדרי הדין שיחולו בהליך הבוררות תלויה, כך נקבע, בפרשנות הסכם הבוררות בין הצדדים. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי בפסק הדין נשוא העתירה, שלפיו יש לבחון באופן פרטני את מהות הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות, נקבעה הלכה המקיימת את התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית.