פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
9325/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המבקשים:
1. בורהאן סובחי יעקוב ברגות
2. פריד סובחי יעקוב ברגות
3. מוניר סובחי יעקוב ברגות
4. סמיר סובחי יעקוב ברגות
5. האני סובחי יעקוב ברגות
נ ג ד
המשיבים:
1. זוהיר ברגות-נצרת
2. נאיפה ברגות-ארגנטינה
3. נהיל ברגות-ארגנטינה
4. היועץ המשפטי לממשלה
עתירה לקיום דיון נוסף על פסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
4.10.06 בע"א 8991/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' גרוניס, א' רובינשטיין
א' חיות
בשם המבקשים:
עו"ד עובייד זועבי
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד משה עמאר
בשם המשיב 4:
עו"ד רחל שני-שרפסקי
החלטה
לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' גרוניס, א' רובינשטיין וא' חיות) בע"א 8991/04
ברגות נ' ברגות .
המנוח חנא ברגות נפטר בארגנטינה בשנת 1966, ורעייתו המנוחה נפטרה בשנת 1990. המנוחה ירשה מהמנוח זכויות במקרקעין בישראל, וציוותה אותן, בעל-פה, למשיבות 3-2 – בנות אחיו של המנוח. המשיב 1 רכש את המקרקעין מהמשיבות 3-2. העותרים הם קרובים של המנוח, הטוענים לזכויות בירושתו. פסקי-הדין שעליהם נסבו הערעורים שבאו בפני בית המשפט העליון עסקו בעיקרם בשאלות הנוגעות לברירת הדין החל על ירושת המנוחים.
בית המשפט העליון דחה את הערעורים. לגבי המנוח נפסק, כי הלה נפטר בארגנטינה בהיותו אזרח ותושב בה, וכי על ירושתו חל דין ארגנטינה (סעיף 137 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; להלן: החוק )). נקבע, כי המנוחה ירשה את כל עזבונו של המנוח, ובכלל זה, את המקרקעין בישראל. ממסקנה זו גזר בית המשפט מסקנות נוספות, באשר למעמדם של העותרים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המנוחה היתה אזרחית ותושבת ארגנטינה, שם היה מרכז חייה, וכי על ירושתה חל דין ארגנטינה. דין אחרון זה אינו מכיר בצוואה בעל-פה, אולם, בית המשפט פסק כי בכל הנוגע לברירת הדין ביחס לכשרות הצוואה, אחת החלופות היא הדין הישראלי – זאת בהתאם להוראת סעיף 140(א) לחוק. בית המשפט העליון מיאן להתערב בממצאיה של הערכאה המבררת באשר למהימנותם של העדים שהעידו על רצונה החופשי של המנוחה, ובאשר להתקיימות התנאים למתן תוקף לצוואה בעל-פה (לפי סעיף 23 לחוק). בית המשפט ציין כי אפילו אם לא התקיימה במקרה זה הדרישה בדבר סמיכות רישומו של זיכרון דברים, החתימה עליו והפקדתו בבית המשפט, על-ידי העדים ששמעו את הצוואה בעל-פה, עדיין ניתן וראוי במקרה זה לרפא את הפגם מכוח סעיף 25(א) לחוק.
עיינתי בטענות הצדדים ולא ראיתי עילה לקיום דיון נוסף בפסק-דין זה. סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, תשמ"ד-1984, קובע שני תנאים אשר בהתקיימם - במצטבר - יורה בית המשפט על קיומו של דיון נוסף: תנאי אחד הוא, שבפסק-הדין נפסקה הלכה חשובה, קשה, חדשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון. התנאי האחר הוא, כי אותה הלכה מצדיקה, בהתחשב במכלול הנסיבות, דיון נוסף בה (דנ"א 2757/04 יוסף נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2) 1476). המדיניות השיפוטית בהקשר זה מייחדת את הליך הדיון הנוסף למקרים יוצאי דופן ונדירים (ראו למשל דנ"א 4335/03 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(2) 1646). מקרה זה אינו בא בגדר המקרים הללו. בית המשפט העליון נדרש בפסק-דינו המפורט לשאלות שהתעוררו במקרה זה, וההשגות שמעלים העותרים היום אינן מסוג ההשגות המצדיקות דיון נוסף. כך לגבי הטענות הנוגעות למעמדם המשפטי של המשיבים; כך לגבי הטענות המתייחסות לפגמים שנפלו לדעת העותרים בהליכים קודמים; כך לגבי טענות הנוגעות לעניינים שבית המשפט צריך היה אליבא דעותרים להכריע בהם ולא הכריע (וממילא לא קבע בהם הלכה); וכך לגבי טענות נוספות שהן בעלות אופי ערעורי.
התוצאה היא שהעתירה לדיון נוסף נדחית.
ניתנה
היום, י"ב באלול התשס"ז (26.8.07).
המשנה-לנשיאה