דנג"ץ 1107/07 הסוללים קבוצת מכבי הצעיר להתיישבות חקלאית שייתופי נ. מינהל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 22.1.07 בבג"ץ 7574/06, שבו נדחתה עתירתן של העותרות, נגד החלטת המשיב 1 (להלן: המינהל ) להקצות למשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים ) מגרש בקיבוץ הסוללים.

בשנת 1999 החלה העותרת 1 בעתירה דנן, בהקמת שכונת הרחבה קהילתית בקיבוץ הסוללים. העותרת 2 היא אגודה שיתופית המאגדת בתוכה את כלל חברי היישוב הסוללים - הן תושבי הקיבוץ והן תושבי שכונת ההרחבה. ועדת הקבלה של היישוב דחתה את פנייתם של המשיבים, בני זוג ערבים ישראלים שביקשו לרכוש קרקע בשכונת ההרחבה, לאחר שנקבע כי הם אינם עומדים בתנאי הסף הקבועים לקבלה ליישוב. התנאים שהמשיבים לא עמדו בהם הם שירות צבאי וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית העולמית. המינהל הודיע למשיבים כי הוא יפעל על-פי המלצת ועדת הקבלה ובעקבות הודעה זו הגישו המשיבים עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 5601/00), שבגדרה טענו, בין היתר, נגד הסירוב להקצות להם מגרש בשכונת ההרחבה. לאחר הליכים שונים, שנוהלו בשנים שלאחר הגשת עתירת המשיבים ושאין צורך להידרש אליהם במסגרת החלטה זו, שינה המינהל את עמדתו והחליט ביום 2.3.06 להקצות למשיבים מגרש בשכונת ההרחבה. בעקבות ההחלטה הנזכרת חזרו בהם המשיבים מעתירתם והיא נמחקה. בעקבות שינוי עמדת המינהל הגישו העותרות בעתירה שלפנינו עתירה חדשה, שבה תקפו את החלטת המינהל להקצות קרקע למשיבים. פסק הדין שניתן בעתירה אחרונה זו הוא שעומד ביסוד העתירה לדיון נוסף שבפניי.

בפסק הדין נשוא העתירה דנן, שניתן מפי השופט ד' חשין ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת ע' ארבל דחה בית המשפט את טענות העותרות נגד הקצאת הקרקע בשכונת ההרחבה של קיבוץ הסוללים למשיבים. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי המינהל מוסמך להתערב בתנאי הסף לקבלה שקובעים יישובים מסוגים שונים. בהמשך לפסיקה קודמת של בית משפט זה קבע השופט ד' חשין , כי במסגרת סמכויות המינהל לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, חייב כוח ההכרעה בעניין הקצאת קרקעות מדינה להישאר בידי המינהל. כן דחה השופט ד' חשין את טענות העותרות בנוגע לפגיעה בזכות הטיעון שלהן, שכן לאחר שהמינהל החליט לדון פעם נוספת בבקשת המשיבים להקצאת מגרש ביישוב, נערך הדיון בנושא במעמד שני הצדדים. במישור המהותי של העתירה העלו העותרות טענות בדבר זכותן לשמור על אופיו של היישוב כיישוב יהודי-חילוני, בדבר הסכנות שיישקפו לחיי הקהילה ביישוב אם יינתן למשיבים להצטרף ליישוב ובדבר אי תחולת ההלכה שנפסקה בבג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נד(1) 258 (להלן: עניין קעדאן ), על יישובים קהילתיים קטנים כדוגמת קיבוץ הסוללים. בפסק הדין שלגביו הוגשה העתירה דנן לא נדרש בית המשפט העליון לדון בטענות אלה, וזאת מן הטעם שבנסיבות המקרה ה"סכנות" עליהן הצביעו העותרות הן סכנות תיאורטיות וספקולטיביות, שככאלה אינן יכולות לבסס הבחנה בין פרטים על בסיס לאום. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי החלטתו של המינהל להקצות קרקע ביישוב למשיבים היא סבירה ואין מקום להתערב בה.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי חוזרות העותרות ומעלות את טענותיהן העקרוניות בדבר זכותו של יישוב קהילתי קטן לקבוע תנאי התאמה לצורך הצטרפות ליישוב, בדבר הבעייתיות הכרוכה בחיים של כמה קהילות תרבותיות שונות ביישוב קטן זו לצד זו ובדבר אופיו המיוחד של קיבוץ הסוללים כיישוב קהילתי. כן טוענות העותרות כי הטענות שהועלו על ידן אינן תיאורטיות וספקולטיביות, כפי שקבע השופט ד' חשין , אלא מדובר בקביעת מדיניות עקרונית על ידי המדינה במקרה ראשון, שהוא תחילתו של תהליך שיגרום להפיכת היישוב ליישוב מעורב. בנסיבות אלה ההכרעה שלא לקיים דיון לגופו של עניין בטענותיהן המהותיות של העותרות מהווה, לטענתן, הכרעה בעלת חשיבות מכרעת המצדיקה את קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. על אף האופי העקרוני והתקדימי שמנסות העותרות לשוות לפסק הדין נשוא העתירה אין מדובר בפסק דין שנקבעה בו הלכה חדשה כלשהי, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר של דיון נוסף. פסק דינו של בית המשפט העליון, שבעניינו הוגשה העתירה, מבוסס על הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין בו כל הכרעה באשר לסוגי היישובים עליהם לא תחול ההלכה שנפסקה בעניין קעדאן , או בדבר "זכותו" הנטענת של יישוב קהילתי קטן לשמור על אופיו ההומוגני ולקבוע תנאי סף מפלים לקבלה ליישוב. משלא נקבעה בפסק הדין הלכה כלשהי בסוגיות אלה ומשנמצא כי אין תשתית עובדתית של ממש לביסוס טענותיהם של העותרים, הרי ברי כי פסק הדין אינו עומד בתנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.