בג"ץ 5601/00 אברהים דווירי נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפני בקשה לפסיקת הוצאות.

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותרים לרכוש מגרש בהרחבה למגורים של קיבוץ סוללים. בקשת העותרים נדחתה על ידי המשיבה 2, האגודה השיתופית של קבוץ סוללים (להלן: הקיבוץ) מהטעם שהעותרים לא עמדו בתנאי הסף שנקבעו בתקנון, שהינם שירות צבאי ויכולת להתקבל כחבר בהסתדרות הציונית העולמית. בהעדר המלצה מטעם הקיבוץ, נמנע המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) מהקצאת מגרשים לעותרים. בסמוך לאחר הגשת העתירה, הגיעו הצדדים להסדר לפיו העותרים יופנו לוועדת קבלה ויעברו את הליכי הקבלה הרגילים, למעט התנאים המקדמיים הנ"ל (ראו החלטת בית המשפט מיום 24.8.00 וההסכם המצורף). בהמשך לכך, הופנו העותרים להליכי קבלה במתכונת המקובלת. העותרים הוזמנו לראיון עם נציגי הקיבוץ ונשלחו לבדיקה פסיכולוגית במכון "אבני". ביום 28.12.00 הודע לעותרים על ידי הקבוץ כי הם נמצאו בלתי מתאימים להצטרף לפרויקט. בהודעת המינהל לבית המשפט מיום 25.10.01 הודע כי לא נמצאה על ידו עילה להתעלם מהמלצת הקיבוץ בעניינם של העותרים ולהקצות להם מגרש חרף התנגדותו. מן ההודעה עלה כי המלצת הקיבוץ נסמכה בעיקר על דו"ח מכון אבני.

2.

לאחר שהדו"ח הועבר לעיונם של העותרים (ראו החלטת בית המשפט מיום 29.10.01) הגישו העותרים עתירה מתוקנת. בעתירתם המתוקנת, בנוסף לטענותיהם בעתירתם המקורית, תקפו העותרים את החלטתו הנ"ל של המינהל. בין היתר, טענו העותרים כי המנגנון של ועדות הקבלה ושל קיום בדיקות פסיכואנליטיות כתנאי לרכישת קרקע ציבורית הינו פסול וכי על המנהל להנהיג במקומה שיטת הקצאה ישירה מבלי שהרוכשים ייאלצו לעבור הליך סינון כלשהו ומבלי שייאלצו להתקבל כחברים באגודה שיתופית. עוד נטען כי החלטת המינהל לאשר את אמות המידה של הקיבוץ לקבלת מועמדים למגרשים הינה בלתי סבירה ומנוגדת לחובתו לפעול בשוויון בהקצאת מקרקעי ציבור. כמו כן, טענו העותרים כי

המינהל אינו פועל לפי אמות מידה קבועות, גלויות וקבועות מראש, כי החלטתו נעשתה מבלי תשתית עובדתית מספיקה, וכי היא נגועה בשיקולים זרים.

בתגובת המינהל לעתירה המתוקנת מיום 6.1.02 נטען כי למקרא טענות העותרים, החליטה הנהלת המינהל להקים ועדה ערר ציבורית מיוחדת (להלן: ועדת ערר) שתבחן את השגות העותרים בנוגע לתקינותו של הליך הבדיקה שקיימה ועדת הקבלה מטעמו של הקבוץ, וכי לכשתסיים הועדה את עבודתה ותעביר אליו את המלצותיה, ישוב ויקבל המינהל החלטה בבקשת העותרים להקצות להם מגרש. לאחר עיכובים שונים, הוקמה ועדת ערר לדון בעניינם של העותרים. ביום 3.11.02 החליטה ועדת הערר כי היא לא מצאה מקום להתערב בהחלטת ועדת הקבלה והערעור נדחה. ברם, בעקבות שימוע שהתקיים במשרדי המינהל, קיבל המינהל את עמדת העותרים לפיה החלטת ועדת הערר כללה רק ביקורת ערעורית על תקינות ההליך ולא הונחה לפניה התשתית הנדרשת לגיבוש עמדה בדבר בקשת העותרים. לפיכך סבר המינהל כי יש להטיל על הועדה להשלים את מלאכתה ולהגיש למינהל המלצה מגובשת לגוף העניין.

העותרים התנגדו לכך תחילה שכן סברו שעל המינהל לגבש את עמדתו על סמך

החומר המצוי, לרבות שימוע שנערך לעותר, אולם בעקבות המלצת בית המשפט סוכם כי ועדת הערר תשלים את המלצותיה (ראו החלטת בית המשפט מיום 18.2.03). בעקבות חוות דעת נוספת מטעם מכון מיון החליטה ועדת הערר לקבל את ערר העותרים והמינהל אישר את החלטתה ואפשר לעותרים לרכוש מגרש, כמבוקש על ידם. בעקבות האמור, הוגשה על ידי העותרים בקשה למחיקת העתירה תוך חיוב המינהל והקיבוץ בהוצאות. בהחלטת כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) מיום 25.7.06 נמחקה העתירה והבקשה לפסיקת הוצאות הועברה להחלטת רשם. מכאן הבקשה שלפני.

3.

לטענת העותרים, אלמלא הגשת העתירה המקורית והמתוקנת, הם לא היו מקבלים את מבוקשם. כמו כן, נוכח הזמן הרב שחלף מאז הוגשה העתירה ועד שניתן להם הסעד המבוקש, מספר הישיבות הרב שהתנהל בפני בית המשפט והפגיעה הקשה בעותרים מבקשים הם כי המשיבים יחויבו בהוצאות משפט לדוגמא.

המינהל מתנגד לבקשת העותרים לחייבו בהוצאות לדוגמא אולם הוא מותיר לשקול דעת בית המשפט את שאלת פסיקת הוצאות. לטענתו, מיד עם קבלת העתירה ולכל אורך הטיפול בה במהלך השנים נקטה המדינה גישה קונסטרוקטיבית שהובילה לבחינה עניינית של בקשת העותרים הן במוסדות שהוקמו על ידי המינהל לצורך בחינת העררים והן בבית המשפט. כך, מיד בסמוך לאחר קבלת העתירה הסכימה המדינה להוצאת צו על תנאי כמבוקש על ידי העותרים. בהמשך לכך, הגיעו הצדדים להסכם לפיו יופנו העותרים להליכי קבלה במתכונת המקובלת. ברם, נוכח סירוב בקבוץ ליתן המלצה להקצאה, נדרשו הליכים מורכבים יותר.

הקיבוץ מתנגד לבקשה. לטענתו, הוא פעל בהתאם לכללים שנקבעו על ידי המינהל. הוא הסכים להצעה כי העותרים יופנו להליכי קבלה רגילים ללא בדיקת תנאי הסף. העותרים אכן הופנו למסלול הקבלה הרגיל על פי אמות מידה שוויוניות וכך אישרה גם ועדת הערר. לפי הנטען, המינהל הוא זה אשר קבע את הכללים והקיבוץ פעל על פיהם. עוד נטען, כי בסופו של דבר משכו העותרים את העתירה תוך שהם מונעים מבית המשפט לדון בשאלת תנאי הסף וזאת כתוצאה ממחיקת העתירה.

4.

לאחר שעיינתי היטב בחומר המצוי בתיק ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. לא תיתכן מחלוקת על כך שהעותרים קיבלו את הסעד המבוקש בעקבות הגשת העתירה המקורית והעתירה המתוקנת. הקיבוץ התנגד לבקשת העותרים להקצאת מגרש לכל אורך הדרך ואילו המינהל אישר מלכתחילה את התנגדות הקיבוץ והוא שינה את עמדתו רק בעקבות הגשת העתירה והעתירה המתוקנת. בנסיבות אלה, השתכנעתי כי התקיימו אמות המידה לחיוב המשיבים בהוצאות (ראו: בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). אשר לגובה ההוצאות, אכן בהליך שבכותרת הוגשו כתבי בי דין לא מעטים ונוהלו שני דיונים בפני בית המשפט. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת המינהל כי התנהלותו במהלך כל התקופה בה התנהלה העתירה הייתה עניינית וכי הוא פעל באופן מיטיבי לקידום הטיפול בבקשת העותרים. אשר לקיבוץ, עצם הדבר שהוא פעל בהתאם להוראות המינהל אין בה כדי לשנות את העובדה כי בסופו של יום העותרים קיבלו את מבוקשם, חרף עמדתו, ולפיכך יש מקום לחייבו בהוצאותיהם. בשים לב לכלל נסיבות העניין, ובעיקר לאופן התנהלותו העניינית של המינהל, המינהל והקיבוץ יחויבו בהוצאות העותרים, ביחד ולחוד בסכום כולל של 10,000 ₪ בלבד. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.