דנג"ץ 18/15 פלוני נ. בתי הדין המיוחדים לגי

א.

זו עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 5444/13 מיום 17.12.2014, במסגרתו נדחתה עתירת העותרת. פסק הדין ניתן על ידי השופט נ' הנדל , בהסכמת המשנָה לנשיא ( כתארה

אז.מ' נאור והשופטת א' חיות . בפסק הדין נדונה שאלת סמכותו של בית הדין המיוחד לגיור לבטל גיור של אדם שהתגייר בפניו אם מצא שהגיור הושג במרמה.

הרקע וההליכים

ב.

העותרת

1 (להלן העותרת ) נולדה ברומניה למשפחה נוצרית והתגיירה בישראל לפני המשיב 1 (להלן בית הדין המיוחד ). כעבור שנתיים, בשנת 2002, ביטל בית הדין המיוחד את הגיור ומעמדה של העותרת נקבע כ"ספק גר". הגיור בוטל בעיקר משום שהתעורר ספק בנוגע לכנות כוונותיה של העותרת בשעת הגיור. בשנת 2013 עתרה העותרת לבית משפט זה, בטענה כי בית הדין המיוחד לא היה מוסמך לבטל את הגיור וכי החלטתו פוגעת בכללי הצדק הטבעי. מנגד טענה המדינה כי ביטול הגיור נעשה בסמכות, והיה מוצדק בנסיבות העניין.

פסק הדין של בית המשפט העליון

ג.

נקודת המוצא של בית משפט זה הייתה כי בית הדין המיוחד היה מוסמך לפסוק מלכתחילה בשאלת גיורה של העותרת, והשאלה שנדונה היא האם לאחר מכן היה מוסמך לבטל את הגיור. בית המשפט ציין, כי בתקופה הרלבנטית לא נקבעו בחוק או בתקנות כללים המסדירים סמכות כזו. ואולם, בית המשפט קבע כי כשם שלבית משפט אזרחי יש סמכות טבועה לבטל – במקרים חריגים ונדירים – פסק דין חלוט, כך גם לבית הדין המיוחד. שאם לא כן – כך נקבע – "נמצאנו מאפשרים לפסק דין פגום מיסודו לעמוד על תילו לעד" (פסקה 3 לפסק הדין). בית המשפט העיר שגם העותרת הסכימה כי מקרה חריג של טענת מרמה עשוי להצדיק פנייה חוזרת לבית הדין המיוחד. בית המשפט לא סבר שיש מקום לקבוע במסגרת העתירה רשימה של עילות קונקרטיות שבהתקיימן מוסמך בית הדין המיוחד לבטל גיור; צוין, כי במקרה דנן קבע בית הדין המיוחד עובדתית, שהעותרת שינתה את אורח חייה באופן קיצוני זמן קצר ביותר לאחר שגוירה, ולכן הסיק כי הציגה הצהרה שקרית במסגרת הליך הגיור, וכי לאמיתו של דבר לא התכוונה מעיקרא לקבל על עצמה עול מצוות.

ד.

עוד ציין בית המשפט כי מסקנת בית הדין המיוחד שלפיה גיורה של העותרת ניתן על בסיס תרמית, התבססה על עיון בכתבי טענות ולאחר קיום דיון במעמד בעלי הדין, תוך שהעותרת מיוצגת על ידי טוענת רבנית. בנסיבות אלו נקבע כי אין לשלול את סמכותו של בית הדין לגיור לבטל את פסק הדין שניתן על ידו, ולכן דין העתירה להידחות. בית המשפט הוסיף כי בשנת 2006 – לאחר ההכרעה בבית הדין המיוחד –התקין הראשון לציון דאז, הרב שלמה עמאר, כללי דיון בבקשות לגיור, וקבע, בין היתר, כי במקרים חריגים שבהם סבור בית הדין המיוחד כי יש מקום לדון בביטול גיורו של מתגייר, רשאי בית הדין לזמן לפניו את המתגייר כדי לבחון את שאלת הביטול. השופט הנדל ציין כי בית הדין המיוחד קבע את מעמד המבקשת כ"ספק גר", ובית הדין הגדול הורה על קיום דיון בהרכב חמישה בבית הדין המיוחד, וכן קיים דיון בבית הדין הגדול, אך ההליך לא התקיים; אולם העותרת הדגישה כי אינה מבקשת להידרש לכך עוד. המשנָה לנשיא ( כתארה אז) מ' נאור הסכימה לתוצאת פסק הדין וביקשה להדגיש כי ההכרעה "היא רק לגבי גיור שהושג במרמה" (ההדגשה במקור – א"ר ), וכי אין ללמוד מפסק הדין "כי סמכות בית הדין המיוחד לבטל גיורים קיימת לגבי מקרים אחרים". השופטת א' חיות הסכימה אף היא לתוצאת פסק הדין וכן הצטרפה להערת המשנָה לנשיא.

העתירה לדיון נוסף

ה.

כנטען בעתירה, לשאלה שנדונה בעתירה – קרי, האם מוסמך בית הדין המיוחד ליזום הליך חקירה, לפתוח הליך תביעה ולדון גר לאחר הנפקת תעודת גיור –חשיבות מן המעלה הראשונה, אשר לה השלכות על זכויות אדם של גרים החורגות מעניינה האישי. כנטען, ההלכה שנפסקה קשה, שכן היא קובעת כי השלמת תהליך גיור וקבלת תעודת המרה מידי המדינה אינה מקנה סופיות באשר למעמד הגר, ועלולה להשפיע על בחירתם של אזרחים המוגדרים כ"אחרים" באשר לזהותם הדתית הלאומית, האם לעבור הליך גיור. בנוסף, ההלכה שנפסקה פותחת – כנטען – פתח רחב לביטול הגיור בדיעבד בעקבות הליכי חקירה כלפי הגר; מרחיבה את סמכות המדינה לכפות על גרים נורמות דתיות, לחקור בחייהם הפרטיים ולהעמידם תחת איום מתמיד כי גיורם יועמד בספק על יסוד הלשנות ורדיפות של בני זוג נקמניים, והדבר עלול להוביל לסחטנות כלפי גרים. לדבריה, ההלכה משפיעה גם על מעמד ילדי הגרים.

ו.

עוד, נטען, כי פסק הדין יוצר סמכות שיפוט רחבה ומתמשכת לבית הדין המיוחד: הסמכות לשפוט את המתגייר, לבחון את אורח חייו לאחר גיורו, ליזום ולנהל בעצמו חקירה ולשפוט ללא חוק מסמיך. ועוד נאמר, כי פסק הדין נותן יד לפתיחת תובענות ל"משפט חוזר" ביזמת הגוף שנתן את פסק הדין אשר נבחן מחדש. לפי הטענה, פסק הדין מאפשר פגיעה בזכותו של הגר לפרטיות, פוגע בחופש הדת שלו ומהוה פגיעה בכבודו. לדברי העתירה, מאחר שתרמית מוגדרת כאי קיום ההתחייבות לאורח חיים של תורה ומצוות, מדובר בהצרה משמעותית של חופש הדת של גרים, ובפגיעה בכבודם ובשמם הטוב. כנטען, אף אם סבורה המדינה כי ראוי לאפשר ביטול גיורו של אדם, היה עליה להגדיר במפורש כיצד לעשות זאת, תוך שימת דגש על עמידה בזכויות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ז.

עוד מוסיפה העתירה, כי ההלכה שנפסקה קשה , נוכח הקביעה כי ניתן לבטל גיור על יסוד אי שמירת מצוות על ידי הגר לאחר הגיור. כנאמר, מדובר בקביעה חדשנית כשלעצמה, שנעשתה בתיק בו הפסיקה ההלכתית אינה חלוטה, שכן מעמד העותרת הוא "ספק גר". נטען, כי הוצב רף נמוך ביותר לביסוס עילת תרמית, המרחיב את היקף תחולתה באופן משמעותי. עוד צוין בעתירה, כי בין השנים 2008-1996 התגרשו 1,313 גרים, מתוכם 97.2% לא שמרו מצוות. נטען, כי הדעת אינה סובלת ששלילת מעמדו האישי של אדם תתאפשר על יסוד טענה רחבה כל כך של תרמית, מבלי שתידרש כל הוכחה לתרמית משמעותית כגון זהות שאולה או בדויה, השגת הכניסה ללאום היהודי כחלק מפעילות עוינת, או הוכחה כי הגר לא ביקש להצטרף לעם היהודי. לטענת העתירה, ההלכה שנפסקה מחדשת , שכן מתן אישור לדרישה ולחקירה של גרים בעניין רמת שמירת המצוות שלהם מכפיף את הגרים לדין דתי לא רק בתחום הנישואין והגירושין, אלא בכל תחומי חייהם.

ח.

נוכח כל אלה, נטען כי העתירה עומדת בתנאי סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, לעניין דיון נוסף.

בקשות להצטרף כ"ידיד בית המשפט"

ט.

הוגשו בתיק זה מספר בקשות של עמותות, עותרות ציבוריות. העמותות ברית נאמני תורה ועבודה בישראל, חדו"ש

– לחופש דת ושויון, וקולך – פורום נשים דתיות, מבקשות להצטרף לעתירה לדיון נוסף, ככל הנראה כ"ידידות בית המשפט". עמותות אלה עניינן, בין היתר, קידום פתרונות בתחום הגיור בישראל על יסוד הכרה בערכי חופש הדת והשויון , ומניעת יצירת ספק במעמדן של מתגיירות רבות. לעמותות –כנטען – עניין רב בעתירה בשל חשיבותה והשלכותיה על ציבור רחב של אזרחי ישראל, בבחינת "דיני נפשות של ממש".

י.

עמותת עתים – יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי, הפועלת מזה שנים רבות לפישוט הליכי הגיור בישראל, מבקשת אף היא להצטרף לעתירה כ"ידידת בית המשפט". לדעת העמותה, ההלכה שנפסקה שלפיה לבית הדין המיוחד יש סמכות להורות על ביטול גיור במקרה של תרמית, היא בעלת השלכות חמורות והרות גורל על ציבור המתדיינים במערך הגיור בישראל, בהטלת אימה ואי ודאות מתמשכת על הגרים בישראל. לדבריה, קיים קושי רב להסיק אי כנות בגיור על יסוד ירידה בקיום מצוות לאחר הגיור, שכן מדובר בתהליך נפוץ בקרב מתגיירים רבים, ללא קשר למניעיהם המקוריים ולכנות כוונתם בעת הגיור. קושי נוסף מוצאת העמותה באי קביעת קריטריונים ברורים לסמכות לביטול הגיור, ובפתיחת פתח לניצול לרעה של

האפשרות לבטל גיור. לדברי העמותה, התחשבות ברמת קיום המצוות של ציבור הגרים במקום בדיקה עניינית של כנות הגיור עצמו, היא שיקול זר בהפעלת שיקול הדעת של סמכות שלטונית, החורג ממתחם הסבירות. העמותה מבקשת לבחון מחדש את ההשוואה שערך בית המשפט בין משפט אזרחי לבין בית הדין המיוחד. לדעתה, אין מקום להשוואה זו, שכן דייני בית הדין המיוחד אינם שופטים או דיינים, ובית הדין עוסק בגיור מתוקף סמכות מנהלית בלבד. לטענת העמותה, אין להשאיר את סמכות ביטול הגיור בידי גוף מנהלי שאין לו סמכות חקירה ושפיטה.

יא.

אף המרכז לקידום מעמד האשה

ע"ש רות ועמנואל רקמן מבקש להצטרף כידיד בית המשפט, בין היתר, כדי להציג את ההשלכה הקשה של פסק הדין על ציבור הגרים בישראל, ובפרט על ילדי הגיורות, על רקע הליכי גירושין – קרי, סחיטת גט. לדעת המרכז, ביטול גיורה של העותרת היה מנוגד לאינטרס הציבורי, ומשקלו אינו עולה על עקרון סופיות הדיון; זאת במיוחד כשלעותרת יש ילדים, ולכן הסמכות לביטול גיור, ככל שקיימת, מצומצמת עוד יותר נוכח האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד משנת 1989, שנכנסה לתוקף בישראל ב- 2.11.1991, אם כי לא עוגנה עדיין בחוק.

תגובת המשיבים

יב.

לטענת המשיבים, אין העתירה עומדת בקריטריונים שבדין למתן דיון נוסף. לדעתם, מאחר שלבית הדין המיוחד סמכות לערוך גיור, ממילא יש לו הסמכות לבטל את הגיור שערך, ככל גוף מנהלי הרשאי לבטל החלטה שנתן משמצא שזו ניתנה בעקבות מרמה. לכן, לדעת המשיבים, אין מדובר בחידוש הלכתי, בודאי

לא כזה שיצדיק קיומו של דיון נוסף בסוגיה. לטענת המשיבים, אף אין חשש כי הלכה זו תשליך על אלפי מתגיירים, כטענת העותרת; זאת – שכן

נסיבות המקרה חריגות: בית הדין המיוחד קבע כי תעודת הגיור ניתנה בעקבות מרמה של העותרת; העותרת קיבלה אזרחות ישראלית בעקבות גיורה, ובכך נתלתה המוטיבציה של העותרת לגיור, בעוד שרובם המכריע של מתגיירים במסגרת מערך הגיור הממלכתי הם תושבי ישראל ואזרחיה; העותרת הוזמנה לדיון בנוגע לביטול גיורה מספר חודשים לאחר שנערך הגיור; ההחלטה לבטל את הגיור ניתנה לפני למעלה מעשור, בשנת 2002. בנוסף, בשנת 2006 הותקנו כללים להסדרת עבודתם של בתי הדין המיוחדים לגיור. לדעת המשיבים, בנסיבות אלה, טענות העותרת הן טענות ערעוריות , שמקומן אינו בבקשה לדיון נוסף. בנוסף, נטען כי יש להביא בחשבון שפסק הדין ניתן פה אחד.

יג.

המשיבים טוענים כי משדין הבקשה לדיון נוסף להידחות, ממילא כך דינן של

בקשות ההצטרפות לעתירה. בהתייחס לטענות שהעלה המרכז לקידום מעמד האשה ע"ש רות ועמנואל רקמן בנוגע להשלכות פסק הדין על ילדי גיורת, מציינים המשיבים כי במקרה דנא בנה של העותרת, מבן זוג אחר, נולד מספר שנים לאחר החלטת בית הדין המיוחד לבטל את גיור העותרת. לדבריהם, גם טענתו המשתמעת של המרכז, בדבר קשר בין הליך ביטול הגיור לבין הליך גירושיה של העותרת מבן זוגה דאז, אינה עולה בקנה אחד עם עובדות המקרה כפי שנקבעו על ידי בית הדין המיוחד. לדעתם, אין מקום להיעתר לבקשת ההצטרפות אף מטעם זה.

יד.

ביום 26.3.2015 הודיעו המשיבים כי בעקבות הכרזה על סכסוך עבודה ושביתה לא יגישו תגובה משלימה.

הודעת ראש מערך הגיור

טו.

הרב יצחק פרץ, ראש מערך הגיור והאחראי על בתי הדין המיוחדים לגיור במשרד לשירותי דת, ביקש להפנות לציטוטים מתוך פסק הדין של בית הדין המיוחד, המוכיחים, לדבריו, כי העותרת לא אמרה אמת לבית הדין לאורך כל תהליך הגיור. לדעתו, יש לדחות את הבקשה לדיון נוסף, לבל ייאלצו בתי הדין המיוחדים להותיר על כנם פסקי דין – החלטות לגייר – שהושגו במרמה.

דיון והכרעה

טז.

בבג"ץ 5079/08 פלונית נ' הדיין הרב אברהם שרמן , פסקה מ"ט לחוות דעתי (25.4.2012, להלן עניין פלונית) נאמר על סוגיות הגיור, כי הן :

"תחום אשר העסיק וממשיך להעסיק את החברה הישראלית הן במישור הפרטני-אנושי והן במישור הכללי-חברתי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 11585/05 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' המשרד לקליטת עליה (2009);

בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים

נ' שר הפנים פ"ד נט(6) 721 (2005); וכן א' רובינשטיין ונ' סולברג , 'דת ומדינה בישראל בשנת היובל' בתוך

מנחה ליצחק, קובץ מאמרים לכבודו של השופט יצחק שילה בגבורותיו (א' ברק ומ' שאוה עורכים, תשנ"ט), 399, נדפס גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג) 196); הוא מעסיק את החברה הישראלית מטעמים תמי-לב, וגם מטעמים אחרים – נוכח ההטבות הנלוות לסטטוס של יהודי, בין היתר לפי חוק השבות. על טיפול בסוגיות אלה, ובהבחנות הנצרכות בעניינן, להיעשות ברגישות יתירה. ברשימתנו הנזכרת, הנדרשת למישור הכללי-חברתי, התייחסנו- חברי השופט סולברג ואנכי – לשאיפה הראויה לחתור לאחדות מירבית בעם היהודי ( נתיבי ממשל ומשפט עמוד 210). מבחינות מסוימות, כבוד הדדי הוא לדעתי מונח המפתח. כבוד הדדי בין הזמרים השונים ביהדות זמננו; כבוד הדדי בין הערכאות העוסקות בגיור ובמתגיירים. דברים אלה צריכים להיות מובנים מאליהם". (הדגשה במקור – א"ר ).

יז.

הרגישות לגר מעוגנת במקרא: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ" ( ויקרא י"ט, ל"ג). עשרות פעמים חוזר המקרא על האיסור לצעֵר את הגר (ל"ו או מ"ו פעמים לפי מניינו של התלמוד הבבלי, בבא מציעא נט' ע"ב), ורבותינו דרשו ( שם ) כי "המאנה [המְצַעֵר - א"ר ] את הגר עובר בשלשה לאוין [בשלושה איסורים שונים - א"ר ]" (ראו גם רמב"ם מכירה י"ד, ט"ו-י"ח; עבדים ח', י"א). אוי לה מוסרית ונורמטיבית לחברה המקלה בכבודם ובזכויותיהם של גרים שבקרבה (עניין פלונית , פסקה כ"ו)). בהתאם, לאורך השנים עמד בית משפט זה על הצורך לגלות רגישות אנושית ומוסרית יתירה לענייניהם של גֵרים, והתייחס לשאלות של ביטול גיור למפרע כאל "דיני נפשות ממש", ולא בכדי – בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה , פ"ד לט(3) 365, 380 (מפי השופט ( כתארו אז) ברק; עניין פלונית , פסקאות כ"ט-ל"ב לחוות דעתי; עוד ראו ספרו של ד"ר מנחם פינקלשטיין הגיור הלכה ומעשה (תשנ"ד); 360-305, ובתמצית 391-388,וכן שאר האסמכתאות הנזכרות בעניין פלונית , פסקה ל"ה.

יח.

ועם זאת סבורני, כי במקרה החריג דנא אין מתקיימים התנאים לקיומו של דיון נוסף. עצם הקביעה כי בסמכותו של בית הדין המיוחד לבטל במקרים חריגים גיור של אדם שהתגייר בפניו מצויה עתה בהסדר פורמלי (ראו כלל ט"ז לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006, להלן הכללים ). כאמור מדובר במקרים חריגים (כלל טז (1)), ובהם ניתן שימוע מובנה. נקבע בכללים גם כי פסק דין של בית דין לגיור – בין השאר – לעניין ביטול גיור, ניתן לערעור לפני הרכב מיוחד של דייני בית הדין הרבני הגדול שיקבע הרב הראשי (כלל יז ( 1 ) ). העתירה הנוכחית אינה תוקפת הסדרים אלה כשלעצמם. ומכל מקום לעניין הביטול המדובר בסמכות חריגה, ואין בפנינו נתונים המייצגים שטף של ביטולי גיור באופן המאיים על ציבור רחב; יתר על כן, פסק דינו

של בית משפט זה ניתן בנסיבות של מרמה כמות שתוארו מעלה, והוער ספציפית (דברי המשנה לנשיא נאור כאמור), כי ההכרעה ניתנה לעניין גיור שהושג במרמה – וחזקה

על כל אדם הגון שלא ירצה כי מרמה כזאת תישאר כל כנה. דבר זה מתיישב אף הוא עם השכל הישר, ובכגון דא יפים דברי חכמינו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ( משנה כתובות ב', ב'). אכן, בכללי הדיון בבקשות לגיור לא נאמר מפורשות, כי "המקרים החריגים" הם מרמה דווקא, אך ניתן לשער שרובא

דרובא של מצבים כאלה, ככל שיהיו, יהיו מושתתים על טענת מרמה מעיקרא, מרמה מובהקת. ועוד אוסיף, כי על בתי הדין להישמר מהיות כלי למאבקי זוגיות כאלה ואחרים, ולשקול ארחותיהם היטב, וחזקה כי כך ינהגו.

יט.

אוסיף, כי אף אילו הנחתי שבפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה בנוגע לסמכות בית הדין המיוחד לבטל גיור של אדם שהתגייר בפניו, אם מצא שהגיור הושג במרמה, וכשלעצמי סבורני כי אין זה המצב – לא

היה בכך כדי להצדיק דיון נוסף בו, על פי המצב לעת הזאת. כבר נקבע בעבר, כי "לא כל חידוש הלכתי די בו להצדיק סטיה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פסקה 6 (11.10.2005)). אולי ניתן להחיל על כגון דא את המטבע שטבעו חכמי המשפט העברי "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה" ( בבלי פסחים כ"ב, ב'). כאמור, בית משפט זה ציין כי במקרה דנא קבע בית הדין המיוחד קביעה עובדתית שלפיה שינתה העותרת את אורח חייה באופן קיצוני זמן קצר ביותר לאחר שגוירה, ועל כן הסיק כי לאמיתו של דבר לא התכוונה העותרת מעיקרא לקבל על עצמה עול מצוות. בהקשר זה יש לזכור כי בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם של בתי הדין המיוחדים לגיור, (בג"ץ 5938/11 גאטנה נ' בית הדין המיוחד לגיור (5.9.2012) פסקה ג'). זאת ועוד, ההחלטה לבטל את הגיור ניתנה לפני למעלה מעשור, ומאז, המשיכה העותרת בחייה, נישאה ואף הביאה ילד לעולם מזוגיות אחרת, ועל כן נפקותו המעשית של הנושא כיום מוטלת בספק.

כ.

אכן, איני מקל ראש כל עיקר בטענות העותרת והמבקשות להצטרף בדבר החשש לאי סופיות הגיור, לניצול לרעה ולנקמנות בני זוג, והקשיות שבאלה. השאלה היא, האם יש מקום במקרה ייחודי וחריג כגון ענייננו כדי לפתוח פתח להצבת אמות מידה כלליות – בהעדר נתונים על ריבוי מקרים, ועל "משטרת מחשבות" ר"ל, העוקבת אחרי פרקטיקה דתית של מתגיירים ומתגיירות. את ההידרשות למשאלות העותרת והמבקשות להצטרף במישור הכללי יש לשמור לעתיד לבוא, ככל שהדבר יהא נחוץ – והלוואי ולא יהא נחוץ; ונוכח התייחסות בתי הדין עצמם לנושא כחריג, וכן נוכח הערות בית משפט זה, לרבות בהחלטה זו, יש לקוות ולהניח כי לא

סכנה של שטף לפנינו. גם לבתי הדין ידוע כי לא כל המתגיירים, בלא לפגוע, מקפידים על קלה כחמורה בשמירת מצוות, ולא כל מקרה כזה הוא בחינת מרמה מעיקרא כמובן; ואולי לפנינו איפוא

רק צל הרים, כפי שיש לייחל.

לכך יש להוסיף כי חלפו שנים רבות מאז ביטול הגיור דנא (2002) ועד לעתירה (2013), כי קביעות עובדתיות היו בפי בית הדין, וכי פסק דינו של בית משפט זה בעתירה ניתן בהרכב שלושה. אם ביקשו העותרת, ובמיוחד המבקשות להצטרף, להציב נורה מהבהבת בנושא זה, זו זכותן ועמדותיהן רשומות ושמורות; אך כמובן גם – כאמור – אין

לצפות שבית משפט או בית דין כלשהו יתן ככלל ידו לתרמית שנקבעה במובהק כעובדה, מה גם שבשלב זה של הדברים, אפשרות ראויה לבדיקות עובדתיות היסטוריות חדשות היא עניין דחוק, ורחוק מלהיות מעשי בתיק זה. מה שאמור להיות חריג, ראוי לו שיישאר בגדר זה ולא יועצם – ובכך נסתפק.

כא.

איני נעתר איפוא לעתירה ולבקשת ההצטרפות (השוו גם דנ"ם

1199/13 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (27.3.2013)).