דנג"ץ 2493/11פלוני נ. שר הביטחון

1.

לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 9329/10 פלוני נ' שר הביטחון (לא פורסם, 8.3.2011) (כבוד השופטים א' רובינשטיין , א' חיות ו ע' פוגלמן ), בגדרו נקבע כי "צו איסור יציאה מן הארץ מטעמי ביטחון" (להלן: צו אסור היציאה ) שהוצא לעותר מכח תקנה 6 לתקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט-1948 (להלן: תקנות היציאה לחו"ל ), ניתן בסמכות.

2.

נסיבותיו החריגות של תיק זה פורטו בהרחבה בפסק-דינו של בית המשפט העליון. בתמצית יאמר, כי המשיבים גרסו כי אין לאפשר לעותר, תושב רצועת עזה, לחזור לביתו ולמשפחתו עקב חשש לסיכון ביטחון המדינה ולסיכון חייו. על רקע זה הוציאו המשיבים צו איסור היציאה מן הארץ נגד העותר 1 (להלן: העותר ), מכח תקנה 6 לתקנות היציאה לחו"ל, אשר לפיה מוסמך שר הפנים "לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". כמו כן, הוציאו המשיבים נגד העותר "צו צמצום והשגחה" לפי תקנות 110-108 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. על רקע זה פנה העותר לבית משפט זה, בבקשה לבחון את חוקיותם של הצווים האמורים. במסגרת פסק הדין נבחנה רק חוקיותו של צו איסור היציאה, שכן נקבע כי זו מייתרת את בחינתו של הצו השני. עיקר טענתו של העותר הייתה כי לא ניתן לאסור עליו לצאת מהארץ מכח תקנה 6 לתקנות היציאה לחו"ל, וזאת נוכח הוראת תקנה 12 לאותן התקנות, המורה כי: "תקנות אלה.. לא יחולו על מי שנמצא בישראל מכח רשיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור...". לטענת העותר, הוא אמנם שוהה בישראל מכח "היתר מת"ק" (היתר מטעם מנהלת התיאום והקישור) ולא מכח "רשיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור" כהוראת התקנה, אלא שתכליתה של תקנה 12 נועדה, לטענתו, להבדיל בין ישראלים המבקשים לצאת מהארץ, לבין מי שאינו ישראלי ומבקש לחזור לביתו. משכך, נטען כי אין להחיל על העותר את תקנה 6, אשר נועדה לחול אך על אזרחי ישראל ותושביה.

3.

בפסק דינו קבע השופט א' רובינשטיין שתקנה 12 לתקנות היציאה לחו"ל אינה חלה על העותר, הן מבחינת לשונה הן בהתחשב בתכליתה. מבחינת כותרת התקנה ("פטור לתיירים") ותולדות חקיקתה, נמצא כי התקנה נועדה להחריג את תחולתה של תקנה 5 לתקנות היציאה לחו"ל (שעניינה בקשת אישור טרם יציאה מישראל למדינת אויב), ולא את תחולתה של תקנה 6. עוד קבע השופט רובינשטיין , כי "זרותם" של תושבי יהודה, שומרון ועזה, שונה בהיבט הביטחוני מזרותם של תיירים "רגילים". זרותם של הראשונים היא זרות ייחודית אשר מהווה "קטיגוריה מיוחדת". במיוחד כך לגבי העותר אשר "לא ניתן לראות בו כמי שמאופיין בכל תכונות אזרחי זר (במידה מובהקת יותר מהאמור לגבי תושבי האזור בכלל)". השופטים ע' פוגלמן ו א' חיות הצטרפו לתוצאה זו, בקבעם כי תקנה 12 – הן לפי לשונה, הן לפי תכליתה – אינה חלה על העותר במקרה שלפנינו, אולם זאת נוכח הנתונים המיוחדים באשר לזיקתו לישראל, אשר לא הועלו על הכתב מטעמי חיסיון. בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, כך סברו, הפעלת הסמכות נעשתה באופן מידתי. את השאלה אם מהווים תושבי האזור "קטגוריה מיוחדת" לעניין תקנה 12, בחרו השופטים פוגלמן ו חיות , להשאיר בצריך-עיון.

4.

בבקשתו לקיום דיון נוסף טוען העותר כי נקבעה בפסק הדין הלכה קשה וחדשה. החידוש שבהלכה מצוי, לשיטתו, ביצירת קטגוריה חדשה של "זרות מיוחדת" או "זיקה מיוחדת" , שהינם מושגים "ערטילאיים מדי כדי לשמש במערכת המשפט". קשיותה של ההלכה, נעוץ – להשקפתו – בכך שהורחבה תחולתה של חקיקת החירום, הפוגעת פגיעה אנושה, לטענתו, בזכויות אדם בסיסיות, וזאת בדרך פרשנית וללא הסמכה מפורשת בחוק. עוד טוען העותר, כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, בהן הוגדרו תושבי עזה כ"גורמי חוץ" (ע"פ 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2008) (להלן: פרשת הלוחמים הבלתי-חוקיים ). להשקפתו, קיים דמיון בין פרשת הלוחמים הבלתי חוקיים לענייננו, בכך שגם שם דובר על חוק מגביל חירות שצומצם לקטגוריות דיכוטומיות בלבד.

5.

דין העתירה להידחות. אין חולק כי העותר לא שוהה בארץ מכח אחד מההיתרים הנקובים בתקנה 12, וניתן היה להסתפק בכך לעניין אי-הכללתו של העותר בתחולת הסעיף. הקטגוריות שיוצרת התקנה היא שיורית – כל מי שאינו בעל היתרים מהסוג האמור, הרי שהתקנה לא חלה עליו. לכאורה, ניתן היה לבחון אם יש מקום לפרש את התקנה כך שהיא תחול באופן שווה על כל בעלי אותו מעמד שיורי. אך בענייננו, בית המשפט נמנע במפורש מלהכריע בעניין זה ככלל, ובעניין מעמדם של תושבי האזור בפרט, ומיקד את קביעתו בעותר הספציפי אשר עמד לפניו. דעת הרוב בפסק הדין קבעה, כי תקנה 12 על פי לשונה ותכליתה לא נועדה לחול על העותר הספציפי עקב זיקתו המיוחדת לישראל. המדובר בקביעה פרטנית, הנוגעת אך לנסיבות המקרה הקונקרטי שלפנינו, ואין בה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. טענותיו של העותר מופנות, כאמור, נגד קביעותיו של השופט רובינשטיין בדבר קטגוריה מיוחדת של תושבי האזור. אלא שבעניין זה נותר השופט רובינשטיין בדעת מיעוט.

6.

האנלוגיה שמבקש העותר לערוך מדברי חקיקה אחרים ומפסיקתו של בית משפט זה להוראת תקנה 12, אף היא אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. תקנה 12 עצמה, מבחינת לשונה, אינה יוצרת הפרדה דיכוטומית בדבר תושבי "פנים וחוץ", כפי שנעשה למשל בסעיף 2 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005.

בפסק הדין בעניין הלוחמים הבלתי חוקיים נחשבו תושבי רצועת עזה כ"גורמי חוץ" לצורך החלתו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. חוק זה פורש, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, כך שאינו חל על אזרחי המדינה ותושביה, שכונו "גורמי פנים". הגדרתם של תושבי רצועת עזה כ"גורמי חוץ" נעשתה, אפוא, נוכח העובדה שהחוק אינו חל על מי שהינו אזרח המדינה או תושבה. תקנה 12, לעומת זאת, נוקטת בלשון פוזיטיבית המחריגה מתחולתה קבוצה מוגדרת של אנשים, קרי, מי שנמצא בישראל מכח "רשיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור". שוני מהותי זה בהגדרה, ברמת הפגיעה של כל אחד מהחוקים בזכויות האדם, ובתכלית החוק, משפיעה על דרך הפרשנות הראויה

של המושג (דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נב(4) 817, 828 (1998)). משכך, אין בדברים אלה סתירה לקביעותיו של בית המשפט בעניינו.

6.

גם טענתו של העותר לפיה תקנה 12 על-פי תכליתה נועדה לחול על מי שאיננו בעל מעמד בארץ ונכנס אליה אך למטרה זמנית, אינה יכולה להועיל לו. זאת, שכן כפי שנקבע בפסק-הדין, זיקתו המיוחדת של העותר לארץ אינה עומדת אף בהגדרה מצמצמת זו. טענת העותר לפיה בחינת מושגים "ערטילאיים" כגון "זיקה מיוחדת" אינם מתאימים למערכת המשפט גם היא אינה יכולה לעמוד. בחינת "זיקתו" של אדם למדינת ישראל או למדינות אחרות נבחנת תדיר על ידי בית המשפט מכח מספר חוקים (דוגמת דיני המס) אשר לחלקם גם השפעה מכרעת על חירותו של אדם (דוגמת דיני ההסגרה). הקושי שבתוצאת פסק הדין מבחינת העותר אינה מהווה כשלעצמה הלכה שמפאת "חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין מכח סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לפיכך, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.