דנג"ץ 2728/98 אברהם אבו קוש נ. שר הפנים

1.בשנת 1996 חתם משיב מס' 1 על צווים לכינון מועצות מקומיות, בין היתר, בישובים ערערה וחורה (להלן: "הישובים"). בכל אחד מן הישובים מונו תשעה חברים, מהם ארבעה המתגוררים בתחומיה של כל אחת מן המועצות, וחמישה המתגוררים מחוץ לתחומי המועצות (הם המשיבים 2-6 לעתירה (להלן: "המשיבים")). העותרים, יחד עם אחרים, פנו בעתירה לבית משפט זה כנגד מינויים של המשיבים. טענת העותרים היתה, בין היתר, כי אין בסמכותו של משיב מס' 1 למנות כחברי מועצה מקומית, מי שאינם מתגוררים בתחומי המועצה.

2.בפסק דינו מיום 20.4.98 דחה בית משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין, השופט א' מצא, השופט י' גולדברג) את עתירתם של העותרים בנקודה זו. (טענה אחרת שטענו העותרים לעניין מינויים של חלק מן המשיבים התקבלה בפסק הדין, אולם אין מצויה היא בגדריה של העתירה שבפני). בית המשפט קבע, כי יש להבחין בין מועצה מקומית ממונה למועצה מקומית נבחרת. כך, בעוד שלגבי מועצה מקומית נבחרת הכרח הוא (מכוח סעיף 101(1) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א1950- (להלן: "הצו")), כי הנבחר יהא מתגורר בתחומי המועצה, הרי שמקום בו עסקינן במועצה מקומית הממונה על ידי שר הפנים (מכוח סעיף 3(א) לצו), הרי שאין כל הכרח כי החבר הממונה יתגורר דווקא בתחום המועצה. בית המשפט הבהיר, כי אין מסקנתו זו נשענת רק על היעדרה של הוראת פסלות מכהונה בעניינה של מועצה מקומית ממונה. בית המשפט קבע, כי טעמים של תכלית וסבירות מבססים מסקנתו, לפיה אין הכרח במינויים של תושבי המקום דווקא למועצה מקומית ממונה. כך, נוכח היותה של מועצה ממונה גוף זמני, שמטרתו להקים את הממשל המקומי עד לעריכת בחירות למועצה מקומית נבחרת. כך, נוכח החשיבות של מינוי אנשי מקצוע בעלי ידע ונסיון למועצה הממונה, שאינם בהכרח בני המקום. מטעמים אלה, נדחתה טענת העותרים כנגד מינויים של המשיבים, על יסוד מגוריהם שלא בשטחי הישובים.

3.על פסק דינו של בית משפט זה, מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף. טוענים העותרים, כי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה - שגויה היא, ויש מקום לדון בה במסגרתו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. ראשית , טוענים העותרים, כי על יסוד עיון בפקודת המועצות המקומית [נוסח חדש] ובעיקר סעיף 38 שבה, יש לקבוע כי גם חבריה של מועצה ממונה יהיו אך ורק תושביה של המועצה. אליבא דעותרים, המחוקק עצמו לא הבחין בין מועצה נבחרת למועצה ממונה, בהיבט כשירותם של חבריה. זאת ועוד: סעיף 38, העוסק במינויה של מועצה על ידי שר הפנים מקום בו המועצה הקיימת הינה "נחשלת", מחייב (אליבא דעותרים), כי חבריה יהיו בני המקום. מכאן טענו העותרים, כי דין זהה צריך שיחול גם על מינוי ראשוני של מועצה על ידי שר הפנים, מכוח סעיף 3(א) לצו. שנית , טוענים העותרים, כי גם על יסוד עקרונות דמוקרטיים, יש להעדיף פירוש ולפיו רק בני המקום יהיו חברי המועצה. טוענים העותרים, כי בעוד שהסטיה מן העקרון הדמוקרטי בעצם מינויה של המועצה על ידי שר הפנים הינה מוצדקת ומחוייבת המציאות, הרי שהסטיה מן העקרון, הבאה לידי ביטוי בזניחת עקרון ה"מקומיות" של חברי המועצה, אינה מוצדקת ואין לקבלה. שלישית , כי גם מנוסח הצו עצמו (וסעיף 109(א) שבו - העוסק בבחירתו של ראש המועצה), ברי, כי הפקדת הבחירה בראש המועצה בידיהם של חברי המועצה מרמזת על ההכרח בהיות חבריה של המועצה בני המקום. רביעית , כי מתן האפשרות למינויים של חברי מועצה שאינם בני המקום מגבירה את החשש מפני מינויים פוליטיים ומינויים של אנשים שאינם מתאימים לתפקיד. העותרים מדגישים, כי תוצאת פסק הדין, יחד עם העובדה (לטענתם) כי תוקף מינויין של מועצות ממונות נמשך בפועל זמן רב, מחייבים שינוי ההלכה והדגשת מרכיב המקומיות בכשירותם של חברי המועצה הממונה.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, לרבות תגובתם של העותרים לתגובת משיב מס' 1, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אף העותרים אינם חולקים, כי אין בפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] או בצו, הוראה מפורשת הפוסלת כשירותם של חברי מועצה ממונה, שאינם מבני המקום. העותרים אינם חולקים גם, כי תכליתה של מינוי מועצה ממונה הינה הסדרת הממשל על ידי אנשי מקצוע מנוסים עד לעריכת בחירות. בית המשפט העדיף, על יסוד היעדר ההוראה בחקיקה מחד, והתכלית האמורה מאידך, כי אין לקבוע תנאי כשירות נוסף ולפיו חבר מועצה ממונה יהא בהכרח תושב המקום. בקביעה זו, לא מצאתי עילה לקיומו של דיון נוסף בפני בית משפט זה. אשר ליתר טענותיהם של העותרים, מקובלת עלי עמדת המשיב מס' 1 ולפיה תוקפו של כל מינוי ומינוי ספציפי שייעשה הינו עניין נפרד ויש להפריד בין שאלת הסמכות (שעמדה לדיון בפסק הדין נשוא העתירה שבפני) לבין שאלת שיקול הדעת. מטעמים אלה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.