דנג"ץ 2916/16 דנג"ץ 2916/16

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 1721/16 דוויאת נ' מפקד פיקוד העורף (3.4.2016).

2.

בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נדונו עתירות לביטול צווי החרמה ואטימה שהוציא המשיב ביום 4.2.2016 מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנה 119 ), ביחס לארבע דירות שבהן התגוררו ארבעה צעירים תושבי צור באהר – וליד פיראס מוסטפה אטרש (להלן: אטרש ), מחמד סאלח מחמד אבו כף (להלן: אבו כף ), עבד דוויאת (להלן: דוויאת ) ומחמד טוויל (להלן: טוויל ). ביסוד הוצאת צווי ההחרמה והאטימה עמדה טענת המשיב שלפיה הארבעה יידו אבנים לעבר כלי רכב בכביש "אשר וינר" בירושלים, אשר גרמו למותו של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל (להלן: המנוח ).

3.

בית המשפט (מפי השופטת א' חיות ובהסכמת השופטים ע' פוגלמן ו צ' זילברטל ) הורה פה-אחד על ביטול הצווים שהוצאו ביחס לבתיהם של אטרש, אבו כף וטוויל. לצד זאת הורה בית המשפט – ברוב דעות (השופטת א' חיות בהסכמת השופט צ' זילברטל , כנגד דעתו החולקת של השופט ע' פוגלמן ) – על דחיית העתירה בעניין ביתו של דוויאת. על דחיית עתירה זו נסבה הבקשה לדיון נוסף שלפניי.

4.

בפסק הדין מושא הבקשה, יצאו שלושת שופטי ההרכב מנקודת המוצא של ההלכה הפסוקה, שלפיה השימוש הנעשה על-ידי המשיב בתקנה 119 נעשה בסמכות. כפועל יוצא מכך, התמקד פסק הדין באופן הפעלת שיקול הדעת של המשיב במקרה הקונקרטי. בית המשפט קבע כי קיימות במקרה דנן ראיות מינהליות מספקות למעורבותם של כל הארבעה במעשים שיוחסו להם. אולם, נקבע כי לעניין חומרת המעשים קיים הבדל ברור בין דוויאת לבין שלושת האחרים, שכן דוויאת היה זה שהשליך את האבן הקטלנית על רכבו של המנוח ואף היה "המתסיס והיוזם" של אירוע זריקת האבנים כולו.

לנוכח חלקם המצומצם יחסית באירוע של אטרש, אבו כף וטוויל, נקבע פה-אחד כי לא היה מקום להפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 ביחס לבתיהם והעתירות בעניינם התקבלו. שונים היו פני הדברים ביחס לביתו של דוויאת:

5.

דעת הרוב קבעה, בהסתמך בין היתר על הלכה קודמת שניתנה בנסיבות דומות (בג"ץ 126/83 אבו עלאן נ' שר הביטחון , פ"ד לז(2) 169 (1983) (להלן: עניין אבו עלאן )), כי משהוצגו ראיות מינהליות באשר לקשר הישיר שבין מעשהו של דוויאת לבין מותו של המנוח, ומשנבחר אמצעי ביניים של אטימה הפיכה, הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 בעניינו הינה מידתית ואין הצדקה להתערב בה. דעתו של השופט ע' פוגלמן

בנושא זה הייתה שונה. בפתח הדברים חזר השופט פוגלמן וציין כי כל עוד לא שונתה ההלכה הפסוקה ביחס לעצם הסמכות לפעול מכוח תקנה 119, יש להכריע בדל"ת אמותיה. מכאן פנה השופט פוגלמן לנסיבות המקרה שלפניו, וציין כי אף שהמעשים המיוחסים לדוויאת חמורים לכאורה מאלה של שותפיו, הרי שגם לדוויאת לא יוחסה כוונת קטילה. השופט פוגלמן הוסיף והעיר כי מאז שניתן פסק הדין בעניין אבו עלאן חלו תמורות במשפט הישראלי, ובהן חקיקת חוקי היסוד. עוד הדגיש השופט פוגלמן כי המשיב לא טען שבני משפחתו של דוויאת היו בסוד תכניתו הנפשעת. בנסיבות אלה, הבהיר השופט פוגלמן, לו דעתו הייתה נשמעת היה מוצא צו-על-תנאי ביחס לביתו של דוויאת.

מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפניי. בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע האטימה.

הבקשה לדיון נוסף

6.

לטענת המבקשת – אמו של דוויאת, המתגוררת בבית המיועד לאטימה – הגיעה העת לעיין מחדש בסמכות המשיב להורות על הריסת או אטימת בתים מכוח תקנה 119. לטענתה, הפעלת הסמכות מנוגדת לדין הפנימי ולדין הבינלאומי. לגישתה, בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף אין אמנם דיון מפורט או מעמיק בשאלות העקרוניות הקשורות בהפעלתה של תקנה 119. אולם בנסיבות שנוצרו, שבהן לא ניתן לדון מחדש בהלכה הפסוקה אלא בהרכב מורחב, ובשים לב לקריאתם של חלק משופטי בית-משפט זה לעשות כן, אין מניעה להורות על דיון נוסף.

הכרעה

7.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועד הליך הדיון הנוסף למקרים שבהם "... ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין..." יש מקום לדיון נוסף. פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא עונה על תנאים אלה.

8.

בענייננו, כל שופטי ההרכב יצאו מנקודת מוצא משפטית זהה, והיא כי יש לדון במקרה דנן לאורה של ההלכה הפסוקה (למצער כל עוד לא שונתה בהרכב מורחב). הדעות נחלקו באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת במקרה הקונקרטי, והכרעת הרוב התבססה אף היא על פסיקה קודמת. מקרה כזה אינו מתאים למסגרת של דיון נוסף.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. לא יהיה צו להוצאות.