דנג"ץ 3661/11 הגברת אסתר מרים קלישר ו-8 אחרים נ. משרד הפנים

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה (השופטים: ע' ארבל , ח' מלצר ו- ע' פוגלמן ) בבג"ץ 5688/10 אסתר מרים קלישר ואח' נ' משרד הפנים (לא פורסם, 27.4.2011) (להלן: פסק הדין ).

1.

ביום 27.4.2011 קיים בית משפט זה דיון בעתירה בבג"ץ 5688/10. במוקד עתירתם טענו העותרים כי על שר הפנים להשוות את מעמדם של הורים לחיילים המתגוררים שניהם בארץ למעמדם של הורי חיילים שאחד מהם מתגורר בחו"ל, כך שגם הורים המצויים שניהם בארץ לא יידרשו לוותר על אזרחותם הקודמת לשם קבלת מעמד בישראל.

2.

במסגרת פסק-דינו נדרש בית המשפט (השופטים: ע' ארבל , ח' מלצר ו- ע' פוגלמן ) להחלטת ממשלה מס' 1830 על בסיסה נקבע נוהל משרד הפנים, מכוחו מוענק מעמד להורים חסרי מעמד בישראל, במצב עניינים בו אחד מן ההורים חי בנפרד מילדיו המשרתים בצבא (להלן: הנוהל ). במצב ייחודי זה מתיר הנוהל הענקת מעמד להורה שנותר בארץ, מבלי שיהיה עליו לוותר על אזרחותו הנוספת. עוד נקבע בפסק הדין כי הנוהל מבקש להגשים תכליות הומניטאריות ולהקל על ההורים והחיילים לשמור על שלמות משפחתם בנסיבות בהן לפחות אחד מן ההורים נותר בחו"ל, בעוד ילדו משרת בצבא. בשים לב לתכלית זו, מצא בית המשפט כי הנוהל המדובר אינו חל בנסיבות עניינם של העותרים, שכן מבוקשם נוגע להסדרת מעמדם של שני הורים המצויים בישראל, לצד ילדיהם המשרתים בצבא. עוד הוחלט כי המסלול המתאים לעניינם של העותרים מצוי בהוראות סעיף 5(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952. בשולי פסק-דינו ובעניין שונה, ציין בית המשפט כי נוכח התייחסותו של סעיף 5ב בהחלטת ממשלה 156 (בעניין מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים והוריהם) להחלטה 1830, מן הראוי כי המשיב ידאג לבדיקת נסיבות תחולתו של סעיף 5ב להחלטת הממשלה 156 ולהבהרתן בנוהל.

3.

על פסק-הדין האמור הוגשה העתירה שבפניי לקיום דיון נוסף. לשיטת העותרים, קביעתו האחרונה של בית המשפט באשר לקשר בין החלטות הממשלה השונות, זו העוסקת בילדי זרים וזו העוסקת בהורי חיילים, מצדיקה ליבון נוסף. העותרים מבקשים לעמוד על הזיקה שבין ההחלטות, וזאת על מנת לכרסם בקביעת פסק הדין לפיה מתקיים שוני רלוונטי בין הכפופים לנוהל לבין הורים המתגוררים שניהם בארץ. עוד טוענים העותרים כי הוראת בית המשפט לשר הפנים, כנזכר לעיל, אינה מספקת ואינה ברת ביצוע.

4.

דין העתירה להידחות. הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר השמור למקרים יוצאי דופן ובית משפט זה עושה בו שימוש במשורה. העתירה שבפניי אינה נמנית עם מקרים חריגים אלו, שכן ביסודה אינה אלא בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט זה וככזו אין להיעתר לה. טענותיהם של העותרים, הן בכתב והן בעל-פה, לובנו בפסק דינו של בית המשפט וכעת מבקשים העותרים להשיג עליהן, אף שאין בידם להצביע על הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכות קודמות או על הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה עריכתו של דיון נוסף. אשר על כן, לא שוכנעתי כי העתירה שבפניי עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 לקיומו של דיון נוסף, ולפיכך דינה להידחות. בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות.