דנג"ץ 4001/05חיים ודבורה פרחי ועוד 532אח' נ. שר הפנים - מר אברהם פורז

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 6817/04 פרחי נ' שר הפנים , שניתן ביום 11.4.05.

1.בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי דחה בית המשפט העליון (מפי השופט א' גרוניס

ובהסכמת השופטים א' ריבלין ו א' רובינשטיין ) עתירה שבה השיגו העותרים, שלטענתם נפגעו על ידי תכנית מתאר (להלן: התכנית ) שאושרה על-פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), על החלטתו של שר הפנים, שלא להאריך את המועד להגשת תביעה בגין הפגיעה, מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 197(ב) לחוק. התכנית נכנסה לתוקף ביום 11.3.98 ומטרתה היא להסדיר את ציר התנועה של דרך איילון בתחומי הערים חולון ובת-ים. העותרים, המתגוררים בסמוך לציר התנועה שאושר על-פי התכנית, לא הגישו את תביעתם לפיצוי בגין נזקי התכנית, לפי סעיף 197 לחוק, בתוך תקופת שלוש השנים להגשת התביעה הקבועה בסעיף הנ"ל. ביום 11.8.02 פנה עו"ד ש' הררי, בא-כוחם של העותרים, בשמם של מאה ושבעה בני אדם המתגוררים בשכונת תל גיבורים בחולון לשר הפנים בבקשה שהאחרון יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו ויאריך את המועד להגשת התביעה לפי סעיף 197 לחוק לאותם מאה ושבעה בני אדם. לפנייה זו של עו"ד הררי צורפה רשימה שבה פורטו שמות הפונים. ביום 5.8.03 הודיע שר הפנים במכתב לעו"ד הררי כי החליט להאריך את המועד להגשת התביעה לתושבים, שבשמם פנה עו"ד הררי ביום 11.8.02, בשלושה חודשים ממועד קבלת המכתב. ביום 19.10.03, בעקבות פנייה נוספת של עו"ד הררי לשר הפנים, אישר שר הפנים ארכה נוספת של 30 יום להגשת התביעה. במקביל פנה עו"ד הררי לשר במספר מכתבים ובכל אחד מהם ציין כי הוא מייצג מספר שונה של משפחות, שלגביהן מתבקשת הארכת המועד להגשת התביעה. במכתבים אלה לא פורטו שמותיהם של התושבים הנוספים שבשמם פנה עו"ד הררי. במכתב מיום 15.12.03 נענה שר הפנים לבקשה נוספת למתן ארכה שהוגשה על ידי עו"ד הררי והאריך את המועד להגשת התביעות עד ליום 15.2.04. עם זאת, ציין שר הפנים במכתבו כי הארכה ניתנת רק למבקשים שבקשתם אושרה על ידו בעבר ולא למבקשים נוספים. במכתב נוסף מיום 28.12.03, שנשלח לעו"ד הררי על ידי יועצו של שר הפנים, הובהר כי הארכות הנוספות שנתן השר מתייחסות לתושבים שנכללו ברשימה המקורית שאושרה על ידי השר ביום 5.8.03. בפניות נוספות של עו"ד הררי לשר הפנים טען עו"ד הררי כי אין מקום להבחין בין התושבים שבשמם פנה לראשונה למתן ארכה לבין התושבים שנתווספו לקבוצה מאוחר יותר. פניות אלה לא נשאו פרי ואנשי משרד הפנים הבהירו לעו"ד הררי כי החלטת השר ליתן ארכה להגשת התביעות לפי סעיף 197 לחוק מתייחסת רק לקבוצת הפונים מחודש אוגוסט 2002 ששמותיהם פורטו בפנייה.

2.בעתירה שהגישו לבית משפט זה טענו העותרים, שלהם סירב שר הפנים ליתן ארכה להגשת תביעות לפי סעיף 197 לחוק, כי שר הפנים לא הגביל את החלטתו הראשונית למתן ארכה רק לאנשי הקבוצה המקורית שבשמם פנה עו"ד הררי, אלא כי הארכה ניתנה לכל התושבים שעו"ד הררי מייצגם. עוד טענו העותרים כי אין מקום להפלות בינם לבין אנשי הקבוצה המקורית, שכן גם הם נפגעו קשות עקב התכנית.

3.בפסק הדין שדחה את העתירה קבע השופט א' גרוניס כי החלטתו של שר הפנים ליתן ארכה התייחסה רק לקבוצה המקורית של תושבים שיוצגו על-ידי עו"ד הררי וששמותיהם פורטו בפנייתו של עו"ד הררי לשר. השופט א' גרוניס ציין בהקשר זה כי שר הפנים לא יכול היה להיעתר לבקשה למתן ארכה בלא שידע מיהם מקבלי הארכה. עוד הוסיף השופט א' גרוניס כי לא ייתכן שהפרקליט שמבקש את הארכה יהיה זה שבידיו לקבוע מיהם אותם אנשים שהשר נעתר לבקשתם. נוסף על כך דחה השופט א' גרוניס את טענתם של העותרים להפלייה ביחס לאנשי קבוצת הפונים המקורית שבקשתם אושרה על ידי השר. השופט א' גרוניס ציין בהקשר זה כי רק בחודש פברואר 2004, שבו הוגשו תביעות העותרים לפיצוי לוועדות המקומיות, ניתן היה לדעת מיהם הפונים בבקשה למתן ארכה ששמותיהם לא צוינו קודם לכן. מועד זה, בו הוגשו התביעות לוועדות המקומית, היה כשנה וחצי לאחר הגשת הבקשה השמית למתן ארכה לשר הפנים וכמעט שלוש שנים לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 197(ב) לחוק להגשת התביעות לפיצויים. השופט א' גרוניס קבע כי ככל שהאיחור רב יותר על המבקש ארכה ליתן טעמים טובים ומשכנעים יותר על מנת להצדיק את האיחור, וכי ככל שחולף זמן רב יותר יש ליתן משקל גדל והולך לאינטרס ההסתמכות של הוועדה המקומית ולצורך שלה להקטין את אי הוודאות התקציבית. בנסיבות המקרה שלפנינו קבע השופט א' גרוניס כי לא ייתכן שטיעון האפליה יאפיל על כל שיקול אחר, ולפיכך הגיע למסקנה כי יש לדחות את עתירת העותרים.

4.בעתירה שלפניי טוענים העותרים כי נקבעו בפסק הדין נשוא העתירה הלכות חדשות וקשות, הן בשאלה האם שר הפנים מוסמך להעניק ארכה להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק לקבוצת תושבים ששמות חבריה אינם מפורטים בבקשה למתן ארכה, והן בשאלת ההפלייה בין קבוצות תושבים שונות בכל הנוגע לשימוש שעושה שר הפנים בסמכותו לפי סעיף 197(ב) לחוק. העותרים טוענים כי בית המשפט נתן בפסק דינו משקל על לשיקול הפרוצדורלי של האיחור בפנייה לשר הפנים וכנראה שגם לשיקול התקציבי, וזאת על פני שיקולים חוקתיים של זכויות הפרט, ובמיוחד הזכות לקניין, שלא ניתן להם המשקל הראוי. המשיבים טוענים כי לא מתקיימת בענייננו עילה לעריכת דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט. לטענתם, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי ובית המשפט העליון יישם הלכות קודמות שנקבעו באשר לסמכותו של שר הפנים לפי סעיף 197(ב) לחוק. המשיבים מציינים כי פסק דינו של בית המשפט העליון מבוסס על עובדותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין בו משום קשיות או חידוש. עוד טוענים המשיבים, כי אף לגופו של עניין אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט בעניין הפעלת סמכותו של שר הפנים במקרה דנן.

5.ביום 13.12.05 הורה המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין , שהעתירה הובאה לראשונה בפניו, כי תגובתו של המשיב 1 לעתירה תכלול אף את עמדתו של שר הפנים שכיהן באותה עת. עקב חילופי התפקידים במשרד הפנים קבע המשנה לנשיא מ' חשין ביום 24.1.06 כי העתירה לדיון נוסף תישאר תלויה ועומדת עד אשר ימונה שר פנים "במישרה מלאה" והפרשה נשוא העתירה תובא לעיונו. בהתאם להחלטה זו הובא עניינם של העותרים בפני שר הפנים, חה"כ רוני בר-און, וזה החליט ביום 25.10.06, לאחר שהובאה בפניו רשימת העותרים, שלא להיענות לבקשה להארכת מועד. משנותר המשיב 1 בעמדתו הגיעה השעה להכריע בעתירה לדיון נוסף.

6.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיומו של ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק דינו של בית המשפט העליון, שלגביו הוגשה העתירה, עוסק כל כולו בנסיבותיו העובדתיות הפרטניות של המקרה דנן ומיישם את ההלכות הקודמות שנקבעו בבית משפט זה בעניין סמכותו של שר הפנים לפי סעיף 197(ב) לחוק. בין היתר נקבע בפסיקתנו, כי הסמכות הנתונה לשר הפנים בסעיף הנזכר נועדה לתת מענה למקרה החריג של אדם, שבגין נסיבות שאינן תלויות בו, החמיץ את המועד שנקבע בחוק להגשת התביעה (ראו, בג"צ 3/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - צפת נ' שר הפנים (לא פורסם), פיסקה 12 לפסק הדין). עוד נקבע, כי קיים אינטרס ציבורי לפיו יש לאפשר לרשויות לכלכל את תקציבן ולא ליצור אצלן חוסר וודאות תקציבית בדבר חובתן לתשלום פיצויים למשך זמן ניכר (ראו, בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים , פ"ד נד(3) 783, 792). אף שאלת ה"הפלייה" כביכול בין נפגעים שונים, לעניין הארכת המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק, נדונה כבר בפנינו. בסוגיה זו קבענו כי השוני במועד הגשת התביעות ובאופן ניהול התביעות הוא קריטריון לגיטימי להבחנה בין נפגעים שונים בכל הנוגע להפעלת סמכות שר הפנים לפי סעיף 197(ב) לחוק (ראו, בג"ץ 156/01 מושב נווה ימין, ארגון פועלים להתיישבות שיתופית נ' שר הפנים , פ"ד נז(5) 289, 301-297). מן המקובץ עולה, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.