דנג"ץ 4548/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה נ. המועצה הארצית לתכנון

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 21.3.07 בבג"ץ 6323/03, שבו נדחתה עתירתה של העותרת להורות למשיבות לכלול בתקנות תכנית המתאר המחוזית, שלגביה הוגשה העתירה, סעיף שיפוי מלא לעותרת, לפיו המדינה תישא בתשלום כל תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), שתוגש בגין אישור אותה תכנית.

עתירתה של העותרת נדחתה בפסק דין שניתן מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים ע' ארבל ו ד' חשין . פסק הדין התבסס על מסקנתה של החוקרת שמונתה לדון בהתנגדויות לתכנית, לפיה ככלל התכנית השביחה את ערך הקרקע, וכי אם הייתה פגיעה, הרי שזו נעשתה מכוח תכנית מתאר ארצית קודמת. כן קבע בית המשפט כי חיוב המדינה להמציא כתבי שיפוי אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, שכן מהוראות החוק עולה שהעותרת היא זו שנועדה לשאת באופן רגיל בתשלום פיצויים שנתבעים לפי סעיף 197 לחוק. לפיכך, דחה בית המשפט את עתירת העותרת להורות למדינה להפקיד כתבי שיפוי. עם זאת, ציין בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה כי אין בהחלטתו כדי לחסום מבעד העותרת ומבעד ועדות מקומיות אחרות לבוא חשבון עם המדינה, אם במקרה מסוים יתברר כי אכן קיימת תביעה ממשית מכוח סעיף 197 לחוק, וכי נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות השתתפות בתשלום הפיצויים, אם בכלל, מטעם המדינה.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי טוענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה ובתי משפט נוספים, שהכירו בנוהג שנפוץ בין הוועדות המקומיות להחתים יזמים פרטיים על כתבי שיפוי ואף מצאו כי קיים לכך הצדק לגיטימי מצידן של הוועדות המקומיות. העותרת טוענת כי דווקא בשל חשיבותה הציבורית של התכנית קיימת הצדקה להכליל במסגרתה סעיף שיפוי לטובתה. כן מצביעה העותרת על חששה כי במידה והתביעות שהוגשו נגדה לפי סעיף 197 לחוק תתקבלנה יהיה עליה לשאת לבדה בנטל הפיצוי בגין אישורה של התכנית, העומד לטענתה על סך של כמיליארד ש"ח.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, ובוודאי לא הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של קיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט העליון, שבגינו הוגשה העתירה, מבוסס בעיקרו על הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הנוגעות לתכנית המתאר שעליה נסבה העתירה. בית המשפט העליון הצביע, אמנם, בפסק דינו על העדר מקור חוקי כלשהו המחייב את המדינה להפקיד את כתבי השיפוי המבוקשים על ידי העותרת, אולם אף העותרת אינה חולקת על כך. עוד יצוין, כי פסק הדין נשוא העתירה דנן אף אינו מנוגד לפסיקתו הקודמת של בית משפט, שהכירה בפרקטיקה של הסכמי השיפוי בין ועדות מקומיות ליזמים פרטיים, ואין בו הכרעה כלשהי בדבר חוקיותה של פרקטיקה זו. בנסיבות אלה לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.