דנג"ץ 4681/12 סיגל ארז - אמו של איש שירות הביטחון הכללי תמיר ארז נ. שר הבי

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 4902/11 מיום 30.5.2012 (להלן – פסק הדין ). בפסק הדין, שניתן על ידי השופט נ' הנדל בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו- ח' מלצר , נדחתה על הסף עתירת העותרת נגד החלטה שנתקבלה בעניינה על ידי "ועדת למ"ד", היא הוועדה המייעצת למנהל הכללי של משרד הביטחון במתן הטבות לפנים משורת הדין (להלן – ועדת למ"ד ).

2.

בנה של העותרת היה איש שירות הביטחון הכללי, בעת שנהרג בתאונת דרכים במהלך חופשה בתאילנד, בשנת 2003 (להלן – המנוח ). העותרת פנתה לקצין התגמולים במשרד הביטחון, בבקשה להכיר בה כאם שכולה לצורך קבלת תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן – חוק משפחות חיילים ). בקשת העותרת נדחתה. העותרת הגישה ערעור על החלטת קצין התגמולים לוועדת הערעור הפועלת מכוח סעיף 5 לחוק האמור. העותרת לא הגישה נימוקי ערעור במועד והוועדה מחקה את הערעור מחוסר מעש. כעבור מספר שנים, פנתה העותרת לקצין התגמולים בבקשה חדשה להכיר בזכאותה לתגמולים. קצין התגמולים הודיע לעותרת כי לא ניתן להיענות לבקשתה. ערעור שהגישה העותרת לוועדת הערעור נדחה על הסף. ועדת הערעור קבעה, כי הודעת קצין התגמולים, לפיה לא ניתן להיענות לבקשתה השנייה של העותרת, אינה מהווה החלטה חדשה בעניינה. העותרת לא השלימה עם החלטת ועדת הערעור וערערה עליה לפני בית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביום 11.11.2009.

3.

בחודש יוני 2010 פנתה העותרת לוועדת למ"ד. העותרת ביקשה כי הוועדה תכיר בה לפנים משורת הדין כאם שכולה, לצורך קבלת תגמולים לפי חוק משפחות חיילים. ביום 17.5.2011 הודיעה הוועדה לעותרת כי בקשתה להכרה נדחית, מן הטעם שלא ניתן להעניק הכרה גורפת לפנים משורת הדין להורים שכולים, אלא ליתן להם סיוע נקודתי במקרים חריגים, ובלבד שההורה השכול הוכר כזכאי מכוח חוק משפחות חיילים. כנגד החלטת הוועדה הגישה העותרת לבית המשפט הגבוה לצדק את העתירה בבג"ץ 4902/11. העותרת העלתה טענות שונות נגד החלטת ועדת למ"ד. בין היתר, טענה העותרת כי החלטת הוועדה הפלתה אותה ביחס להורים שכולים אחרים, שהוועדה הכירה בהם, לטענתה, כזכאים לפי חוק משפחות חיילים. העותרת התייחסה למקרים שנדונו על ידי ועדת למ"ד לפני כניסתם לתוקף, בשנת 2005, של כללי עבודתה של הוועדה המייעצת למנהל הכללי של משרד הביטחון במתן הטבות לפנים משורת הדין ("ועדת למ"ד"), התשס"ה-2005 (להלן – כללי הוועדה ).

4.

בית המשפט הגבוה לצדק דחה את עתירת העותרת על הסף. זאת, מחמת קיומו של סעד חלופי. בפסק הדין היפנה בית המשפט לפרט 26(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן – החוק ), הקובע, ביחד עם סעיף 5(1) לחוק, כי ניתן לעתור לבית המשפט לענינים מינהליים נגד "החלטה של רשות בעניני הטבות וסיוע הניתנים מכוח נוהלי אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון". בפסק הדין הודגש, כי הסעד המבוקש בעתירה הינו ביטול החלטת ועדת למ"ד, והכרה בעותרת כמקרה חריג המצדיק מתן זכאות לתגמולים. מכאן, כך נקבע, שלפי פרט 26(1) לתוספת הראשונה לחוק, יכולה העותרת לעתור לבית המשפט לענינים מינהליים נגד החלטת הוועדה. בעתירה שלפניי טוענת העותרת כי פסק הדין מעורר קושי מן הסוג המצדיק דיון נוסף.

5.

איני סבור כי קיימת עילה להורות על דיון נוסף בפסק הדין. טענתה המרכזית של העותרת הינה, כי פרט 26(1) לתוספת הראשונה לחוק אינו מקנה סמכות עניינית לבית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה שהגישה נגד החלטה של ועדת למ"ד. זאת, משום שלגישתה מקנה פרט 26(1) האמור סמכות עניינית לבית המשפט לענינים מינהליים רק במקרים בהם מדובר על עתירה נגד החלטת ועדת למ"ד בעניינם של מי שהוכרו על ידי קצין התגמולים כנכי צה"ל או כמשפחות שכולות, אך דרישתם להטבה או לסיוע לפנים משורת הדין נדחתה על ידי הוועדה. בעניינה של העותרת, כך נטען על ידה, דחתה ועדת למ"ד את בקשתה לעניין עצם ההכרה בה כאם שכולה , לצורך קבלת תגמולים. לטענת העותרת, טענה כגון דא אינה נכנסת לגדר המקרים עליהם חל פרט 26(1) לתוספת הראשונה לחוק.

6.

אין בידי לקבל את טענת העותרת. זאת, מן הטעם הפשוט שבית משפט זה קבע, בעבר, כי השאלה אם יש להכיר באדם כנכה צה"ל, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, הינה בסמכותו של קצין התגמולים ולא של ועדת למ"ד (ראו, בג"ץ 5650/09 ברום נ' הועדה להכרה בנכות לפנים משורת הדין, משרד הביטחון (לא פורסם, 12.1.2011)). קביעה זו יפה היא אף לעניין הכרה בשאיריו של אדם כמשפחה שכולה, לפי חוק משפחות חיילים. העותרת לא הצביעה על כל הוראה בדין המקנה לוועדת למ"ד סמכות להכיר בבני משפחתו של מי שנפטר כזכאים לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים. ואכן, עיון בכללי ועדת למ"ד מלמד כי במקרים חריגים בלבד מוסמכת הוועדה לבחון מתן סיוע

לזכאי

אגף השיקום , לפנים משורת הדין (סעיף 2(א) לכללים). מתן הסיוע, לפנים משורת הדין, הינו למי שכבר הוכר כזכאי לתגמולים על ידי קצין התגמולים, אך מבקש לקבל סיוע מעבר לתגמולים ששולמו לו מכוח החוק האמור. אומנם, הוועדה מוסמכת, כמו כן, "במקרים נדירים וחריגים", לדון בפנייתם של שאיריו של מי שנפגע בתקופת שירות, אף שאינם זכאי אגף השיקום . זאת, במקרים בהם נקלע הפונה "למצוקה קשה" בעקבות אותה פגיעה (סעיף 2(ב) לכללים). אולם, אין כל הוראה בכללים הדנה בסמכותה של הוועדה להכיר בשאיריו של אדם כזכאים לתגמולים. מכאן, שאפילו הייתי מניח, לטובת העותרת, כי פרט 26(1) לתוספת הראשונה לחוק אינו חל על החלטות הנוגעות לעצם ההכרה באדם כזכאי לתגמולים, ואיני קובע כל מסמרות בסוגיה זו, הרי ברור שבמקרה דנא לא יכולה הייתה הוועדה להכיר בעותרת כזכאית לתגמולים. זאת, בהיעדר הוראה בדין המסמיכה את הוועדה להורות כך. המסקנה המתבקשת היא, כי אין להורות על דיון נוסף בקביעתו של בית המשפט העליון, לפיה העותרת יכולה לתקוף את החלטת הוועדה בדרך של עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. אוסיף, כי לא ראיתי לשנות ממסקנתי אף לאחר שעיינתי במסמך הנוסף שצירפה העותרת לעתירה ביום 8.7.2012.

7.

בשולי הדברים יצוין, כי בעתירה העלתה העותרת חשש כי המדינה תעלה טענת שיהוי היה ותוגש על ידי העותרת עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים. בהחלטתי מיום 5.7.2012 הוריתי למדינה להשיב לטענה זו בלבד. המדינה הודיעה, ביום 24.7.2012, כי אין בכוונתה לטעון לשיהוי לגבי מועד הגשת העתירה, ככל שהעותרת תגיש עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בתוך 45 ימים. רשמתי לפניי את הודעת המדינה, הנותנת מענה לחשש שהעלתה העותרת.

8.

העתירה נדחית, איפוא, בלא צו להוצאות.