דנג"ץ 5404/99 רמי דותן נ. התנועה לאיכות השלטון בישראל

בפני עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים מ' חשין, י' זמיר ומ' אילן) בבג"ץ 3959/99, פסק דין בו קיבל בית המשפט את עתירת המשיבה מס' 1, התנועה למען איכות השלטון בישראל, והורה על ביטול החלטתה של המשיבה מס' 2, הוועדה הצבאית לעיון בעונש (להלן: "הוועדה הצבאית"), לפיה אמור היה להיות מופחת שליש מתקופת מאסרו בפועל של העותר, רמי דותן.

1.טענות העותר מכוונות, בבסיסו של דבר נגד שתיים מקביעותיו של בית המשפט העליון: האחת - כי שיקוליה של הוועדה הצבאית שונים מאלו של ועדת שחרורים אזרחית וכוללים גם "שיקולים צבאיים": "שיקולי המוראל בצבא; שיקולי הלכידות החברתית; אמון חייל בחייל וחייל במפקד; חוסנו של הצבא; השפעתה של החלטה על הלוך הרוחות בצבא;" (פיסקה 36, בעמ' 28 לפסק הדין) והשניה

- כי עוונו של העותר כבד מעונשו וכי היה על הוועדה הצבאית להביא במכלול שיקוליה עובדה זו ולהימנע מקיצור עונשו. (לעניין זה הוסיף בית המשפט העליון, כי ועדת השחרורים האזרחית רשאית במקרים חריגים לשקול בדעתה (בנוסף לשיקולי שיקום ומסוכנות) גם שיקולי הרתעה וענישה, ובכללם התאמת העונש שנגזר על הנידון לעבירות בהן הורשע). לטענת העותר מקימות קביעות אלה עילה לקיום דיון נוסף, כהגדרתן של עילות אלו בסעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-. עוד מעלה העותר טענות מטענות שונות המתייחסות לקביעות העובדתיות שביסוד פסק דינו של בית המשפט העליון. הסניגוריה הצבאית הראשית, שביקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט, הגישה אף היא את טיעוניה במסגרת העתירה. היא מצטרפת, בבסיסו של דבר, לטענותיו הכלליות של העותר וטוענת, כי אפילו קיים מקום לשקול, במקרים ספורים, "שיקולים צבאיים", עדיין ראוי היה להדגיש את העובדה שהדבר יעשה רק במקרים חריגים.

2.המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. המשיבים אינם שוללים את הטענה, כי ההלכה שנפסקה לעניין סמכותה של הוועדה הצבאית היא הלכה חדשה, ואף חשובה. עם זאת, הם מוסיפים וטוענים, כי חשיבותה וחידושה של הלכה, כשלעצמם, אינם מקנים, מניה וביה, עילה לקיומו של דיון נוסף. שכן, מעצם טבעו, פוסק בית המשפט העליון הלכות חדשות וחשובות חדשות לבקרים. עוד טוענים המשיבים, כי העותר לא הצביע על קיומו של סיכוי להפיכת ההלכה שנפסקה, הלכה שנפסקה פה אחד.

3.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. אכן, אין חולק, כי הקביעה כי על ועדה צבאית לשקול גם "שיקולים צבאיים" (ובגדרם גם שיקולי הרתעה וענישה) באה בגדרה של הלכה חדשה וחשובה. עם זאת יוער, כי בית משפט זה פסק לא פעם, כי שיקוליהן של הרשויות הצבאיות בכל הנוגע לאכיפת החוק, למעצר, להעמדה לדין, לביטול כתבי אישום וכיוצא באלה, שונים ואפשר שאף רחבים מן השיקולים ששוקלת רשות אזרחית בנסיבות דומות, שכן הרשויות הצבאיות אמורות לשקול גם את "'אינטרס הצבא'... כחלק מהמושגיות הכללית של 'ענין הציבור'." (בג"ץ 2702/97 פלונים נ' שר הבטחון , טרם פורסם, ראו גם: בג"צ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מט(5) 859, בג"ץ 5000/95 ברטלה נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פ"ד מט (5) 64; בש"פ 3513/95 שרגאי נ' התובע הצבאי, פרקליטות חיל האוויר , פ"ד נא(2) 686, 689; כן ראו את פסק הדין בבג"ץ 6055/95 ,7083/95 שגיא צמח נ' שר הבטחון - שניתן לאחר מתן פסק הדין נשוא העתירה שבפני).

מכל מקום, החידוש בפסק הדין, כשלעצמו, אינו מצדיק את קיומו של דיון נוסף. שהרי:

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת כל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות." (דנ"א 2485/95 - אפרופים שיכון וייזום נ'

מדינת ישראל , לא פורסם, ראו גם דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי , טרם פורסם; ד"נ 16/86 קיסלר

נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (3) 443, 446)

זאת ועוד, מעצם החידוש נובעת גם הראשוניות. פסק הדין נשוא העתירה שבפני מתווה נקודת מוצא לפסיקה חדשה. אין הוא קובע מסמרות באשר להיקפם של "השיקולים הצבאיים" ששוקלת הוועדה הצבאית, למשקלם ולזיקה ביניהם לבין השיקולים הנוספים ששוקלת הוועדה. נושאים אלה ואחרים ייקבעו ויועמדו על מכונם בהמשך הדרך - על ידי מותבים אחרים שיידרשו למקרים אחרים. מוטב יהיה איפוא אם נשאיר את פיתוח ההלכה לערכאות שלעתיד לבוא, שידונו במקרים שלעתיד לבוא ולא נתחום מראש את גבולותיה של ההלכה החדשה. (והשוו: ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 642, 657). לא כל שכן שכך הם פני הדברים בכל הנוגע לשיקול דעתה של ועדת השחרורים האזרחית: דברים שנאמרו לגביה נאמרו על דרך של אימרת אגב ועניינה לא היה מצוי כלל בגדרם של העניינים שלשמם ניתן פסק הדין. ממילא אין לומר כי בפסק הדין נקבעה "הלכה" לעניין זה. סמכויותיה ושיקול דעתה של ועדת השחרורים האזרחית נבחנו וייבחנו בבית משפט זה כדבר שבשיגרה במסגרת בקשות רשות ערעור. במסגרת זו יוכלו צדדים המבקשים לעשות כן להעלות גם טיעונים הנוגעים להערות שבפסק הדין נשוא העתירה באשר לועדות השחרורים האזרחיות.

העתירה נדחית איפוא.