דנג"ץ 5977/10 ראובן שבילי נ. שר הביטחון

1.

מונחת לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (בג"ץ 5587/09 שבילי נ' שר הבטחון (טרם פורסם, 28.7.2010) (להלן: פסק הדין )), בו דחה בית המשפט (השופטים א' פרוקצ'יה , א' חיות ו י' דנציגר ) עתירה כנגד ההחלטה שלא לשחרר את העותר משירות צבאי מטעמי מצפון. בנוסף מבקש העותר ליתן צו ביניים המעכב את גיוסו לצבא עד להכרעה בעתירה.

2.

בתמצית, העותר ביקש כי יוענק לו פטור משירות בטחון מטעמי מצפון. המשיבה 3, הוועדה המייעצת בענייני פטור משירות צבאי מטעמי מצפון (להלן: ועדת הפטור , או הוועדה ) אשר דנה בעניינו של העותר, מצאה כי בקשתו כנה ואינה מונעת משיקולים זרים. יחד עם זאת, המליצה הוועדה שלא לפטור את העותר משירות, שכן לא הוכח כי הטעמים שבמצפון שהציג העותר מונעים ממנו לשרת בשירות הבטחון. נקבע, כי רתיעתו של העותר משימוש באלימות ורצונו לפתור סכסוכים בדרכי שלום – אינם עולים כדי פציפיזם המצדיק מתן פטור משירות בטחון. הודגש, כי עולה מדברי העותר שהוא אינו מתנגד לשימוש בכל סוג של כוח, והוא אף מכיר בצורך הקיים לעיתים להשתמש בכוח לצורך מניעת פגיעה בחפים מפשע או שמירה על הסדר הציבורי. העותר, כך ציינה הועדה, אף נכון לשרת בתפקידים מסוימים במשטרת ישראל, כל עוד השירות לא יהיה קשור בדרך כלשהי לשירות צבאי, שכן – לשיטתו – הצבא הוא גוף אלים בבסיסו. עוד צוין, כי במהלך הדיון הציעה הוועדה לעותר לשרת "שירות מוכר" אשר הולם את השקפתו (כפי שזו הוצגה בפני הוועדה) – אך העותר סירב. לנוכח כל זאת, המליצה הוועדה שלא לפטור את העותר משירות בטחון. כנגד החלטה זו הופנתה העתירה שנדונה בפסק הדין.

3.

בית המשפט העליון נדרש, אפוא, לבחינת הכרעתה של ועדת הפטור, ולבחינת השאלה אם תפיסותיו ואמונותיו של העותר עולות כדי פציפיזם המצדיק הענקת פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. בית המשפט דחה את העתירה, וקבע כי במקרה זה אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הפטור. השופטת פרוקצ'יה פסקה כי יש לבחון מקרה זה באמות המידה הרגילות הקיימות בפסיקה לבחינת הפטור מטעמי מצפון. " אין עילה" – כך נקבע – "לפתוח במסגרת עתירה זו דיון מחודש ברבדיה המושגיים של סוגיית הפטור מטעמי מצפון, ועניינו של העותר צריך להידון בהתאם לאמות-המידה הקיימות, כפי שעוצבו בהלכה הפסוקה, וכפי שהן מוחלות על כלל חייבי הגיוס, המבקשים פטור משירות צבאי מטעמי מצפון".

משכך, בחנה השופטת פרוקצ'יה את עניינו של העותר על רקע האבחנה המושרשת בפסיקה בין סרבנות מצפון מלאה לבין סרבנות מצפון סלקטיבית, או סרבנות מותנית. אבחנה זו אומצה, בין היתר, בפרשת שיין ( בג"ץ 734/83 שיין נ' שר הבטחון , פ"ד לח(3) 393 (1984) (להלן: שיין )), ומאוחר יותר בפרשת זונשיין

(בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פ"ד נז(1) 726 (2002) (להלן: זונשיין )). סרבנות מלאה, כך נקבע, עיקרה התנגדות עקרונית של אדם לשימוש בכוח "באשר הוא, בכל זמן, בכל מקום, ובכל תנאי", בעוד שסרבנות סלקטיבית מתנה את השירות הצבאי בקיומם של תנאים מסוימים, לרבות התנגדות למדיניות מסוימת של הצבא, לשירות באזור ספציפי או בזמן מסוים. התנאי שמציב הסרבן הסלקטיבי עשוי אף להיות קשור להתנגדות לביצוע פעולות כלשהן במסגרת השירות, כגון שימוש בכוח רק בהתקיים תנאי מסוים. האבחנה בין השתיים – הסרבנות המלאה והסרבנות הסלקטיבית – באה להגשים את הצורך לאזן בין "צרכי הסדר החברתי, הבנוי על שיתוף שוויוני של כלל בני החברה בנטל הקיום הבטחוני, לבין התחשבות בפרט החריג, שצו מצפונו מוציא אותו מן הכלל", כאשר "מלאכת האיזונים קשה במיוחד בחברה הנאבקת על בטחונה, ושרויה בהתמודדות קיומית מתמדת". השופטת פרוקצ'יה המשיכה והדגישה כי ההבחנה בין סרבנות מלאה לבין סרבנות מותנית, אף הוכרה כמדיניות העומדת במבחן הסבירות והמידתיות, והיא מוחלת כעניין של שיטה לאורך השנים.

4.

במקרה זה, כך קבעה השופטת פרוקצ'יה, הועדה מצאה כי העותר מתנגד בבירור לשרת בצבא, אך מוכן לשרת במשטרה (ככל שהשירות לא יהיה קשור לשירות צבאי) ואף מכיר בחשיבותה של המשטרה כגורם הכרחי לשמירה על הסדר הציבורי. הוועדה זיהתה בעמדתו של העותר סלקטיביות ביחס לדרכי השימוש בכוח, ועל רקע זה סירבה להעניק לו פטור משירות בטחון. בכך, למעשה, החילה ועדת הפטור את האבחנה המקובלת בין סרבנות מצפון מלאה לבין סרבנות מצפון סלקטיבית, ומן הטעם הזה קבעה השופטת פרוקצ'יה כי אין מקום להתערב בהכרעתה.

5.

השופטת חיות הצטרפה לעמדתה של השופטת פרוקצ'יה כי סרבנותו של העותר במקרה זה עולה כדי סרבנות סלקטיבית. עם זאת, סברה השופטת חיות כי הסרבנות הסקלטיבית במקרה זה שונה במעט מן הסרבנות הסלקטיבית הבאה לידי ביטוי במקרים שנדונו בפסיקה עד כה. לעמדתה, במקרים הקודמים שבאו לפני בית המשפט, הסרבנים "ביקשו שלא ליטול חלק בזמן נתון ובמקום נתון בביצוע המדיניות של השלטון על-ידי המערכת הצבאית, בשל כך שהיא סותרת את תפישת העולם הפוליטית-אידיאולוגית שלהם". לעומת זאת, במקרה זה, מצאה השופטת חיות כי אין מדובר בהסתייגות מפעילות הצבא בזמן ובמקום כזה או אחר. אלא, "מדובר בהתנגדות כללית ואישית של העותר לשירות כלשהו בצבא מטעמי מצפון" [ההדגשה במקור]. ואולם, על אף שוני זה באה השופטת חיות לכלל מסקנה כי סרבנותו של העותר אכן עולה כדי סרבנות סלקטיבית. זאת בעיקר לנוכח העובדה כי ההפרדה אותה ביקש העותר לקיים בין פעילות צבאית לפעילות שיטור קשה ליישום במציאות הישראלית, בה "לא תמיד נשמרת הפרדה מוחלטת במובן המהותי בין פעילות הצבא - הנדרש לא אחת לבצע פעולות שיטור - ובין פעילות המשטרה - הנדרשת לא אחת לבצע פעולות לחימה". בנסיבות אלה, מתן הפטור מעורר, לעמדתה, חשש מפני פגיעה באחדותה וביציבותה של המערכת הצבאית, וכן מציב קושי בכל הנוגע לתחושת האפליה הקיימת אצל אלה החייבים בשירות חובה. משכך, הצטרפה השופטת חיות, כאמור, להכרעתה של השופטת פרוקצ'יה לפיה אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הפטור.

מעבר לדרוש, ציינה השופטת חיות כי אמנם בנסיבות המקרה שלפנינו תפיסתו של העותר אינה מצדיקה מתן פטור, אך "נוכח האסכולות והתפישות השונות הקיימות בעולם לגבי פציפיזם אין להוציא מכלל אפשרות כי הסרבנות הכללית המקימה עילה לפטור מן השירות הצבאי, תהא סרבנות שאינה מונעת בהכרח על-ידי פציפיזם הממוקם בקצה הסקאלה של מופעי הסרבנות".

6.

השופט דנציגר , הצטרף אף הוא לעמדתן של השופטות פרוקצ'יה וחיות וקבע כי אין מקום להתערב בהכרעתה של ועדת הפטור, וכן ציין השופט דנציגר כי ייתכנו מקרים בהם "סרבנות כללית של פלוני מטעמי מצפון שהינה בגדר פציפיזם מותנה, תחייב איזון שונה בין הזכות לחופש המצפון לבין השיקולים הפועלים כנגד שחרור משירות בטחון". לאור כל זאת, כאמור, נדחתה העתירה, קרי: לא ניתן לעותר פטור משירות בטחון.

7.

העותר סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בשאלת מתן הפטור משירות צבאי בנסיבות אלה. עיקר הקושי נעוץ – לשיטתו – בכך שהקביעות המצויות בפסק הדין מצמצמות, שלא בצדק, את המקרים בהם יינתן פטור מטעמי מצפון. לטענתו עולה מפסק הדין שכדי להצדיק מתן פטור, לא די בהתנגדות מצפונית כנה לשירות צבאי מכל סוג שהוא, אלא נדרש שמבקש הפטור יראה כי הוא מתנגד לכל שימוש בכח, מכל סוג שהוא. לטענתו, עד פסק הדין לא נכללה במסגרת בחינת הזכאות לפטור שאלת יחסו של המבקש לסוגים אחרים של שימוש בכח וכפייה שלטונית. הדרישה שהועלתה לראשונה – כך נטען – בפסק הדין מחמירה יתר על המידה עם המבקשים ליהנות מן הפטור, ואף מביאה, לשיטתו של העותר, לפגיעה בלתי ראויה בחופש המצפון. נוסף על כך מעלה העותר מספר טענות כנגד אופן הגדרת הסרבנות הסלקטיבית בפסק הדין, וכן משיג הוא על האבחנה המצויה, לטענתו, בפסק הדין בין פצפיזם לאנארכיזם. העותר ממשיך וטוען כי פסק הדין עומד בניגוד לפרקטיקה המקובלת במדינות הדמוקרטיות, ואף עשוי להביא להפרה של התחייבויות בינלאומיות שנטלה על עצמה מדינת ישראל.

8.

דין העתירה להידחות. פסק הדין אינו בא בגדר אותם מקרים נדירים המנויים בסעיף סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. פסק הדין, למעשה, מיישם את האבחנה המושרשת היטב בפסיקה בין סרבנות מצפון מלאה לבין סרבנות מצפון סלקטיבית. אבחנה זו נקבעה כבר בפרשת שיין , ואומצה מאוחר יותר בשורה של פסקי דין, לרבות בפרשת זונשיין , שם קבע הנשיא ברק כי "סרבנות המצפון הסלקטיבית מחייבת עריכתו של איזון נפרד משלה. אין היא נגזרת מהאיזון הנעשה במקרה של סרבנות מצפון 'מלאה'" (שם, בעמ' 738). פסק הדין מאמץ את האבחנה המוכרת, ומיישם אותה בנסיבות המקרה שלפנינו. אכן, השופטת פרוקצ'יה והשופטת חיות בחרו ליישם את האבחנה בדרך מעט שונה. השופטת חיות הדגישה את השוני שבין מקרה זה לבין המקרים האחרים שנדונו בפסיקה, בעוד השופטת פרוקצ'יה ראתה בסרבנותו של העותר במקרה זה כחלק מן הסרבנות המותנית שנדונה כבר בפסיקה. אלא שבכך אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. מטבע הדברים, שופטים הנדרשים ליישומו של כלל משפטי מוכר בסיטואציה עובדתית מסוימת, עשויים למצוא דרכים מגוונות ליישמו, או לפרש את הסיטואציה עצמה בדרך מעט שונה. בכך אין כדי להטיל ספק באשר לעצם קיומו של הכלל המשפטי האמור, וממילא אין בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו באופן דומה: דנג"ץ 10386/09 הקרן לירושלים נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 24.1.2010)).

לאור כל זאת, העתירה נדחית. בנסיבות אלה, מתייתרת בקשת העותר ליתן צו ביניים. אין צו להוצאות.