דנג"ץ 6222/11 משה עמר נ. שר הפנים

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בבג"ץ 4869/10, 8098/10, 8284/10 יהודה ששי נ' שר הפנים (טרם פורסם, 12.7.2011), שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור (להלן: פסק הדין ). בפסק דינו לא מצא בית המשפט להתערב בהחלטות המשיב 1 - שר הפנים - להורות על פיזור מועצת עיריית חדרה בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 206(ב)(ב1) לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות ), למנות ועדה למילוי תפקידי המועצה תחת זו שפונתה ולאפשר למשיב 2 - ראש העירייה - להמשיך בתפקידו.

2.

העתירה לדיון נוסף הוגשה אך על-ידי הצדדים לעתירות בבג"ץ 4869/10 ו-בג"ץ 8098/10, והיא מופנית כלפי קביעת בית המשפט הנוגעת לפרשנות סעיף 206 לפקודת העיריות. וכך נקבע בחלקיו הרלוונטיים של הסעיף:

הכנת התקציב ואישורו

206. (א)

הגזבר יכין הצעת תקציב לעיריה, על פי הנחיות ראש העיריה,

וראש העיריה יגישנה לאישור המועצה לא יאוחר מחדשיים לפני תחילתה של שנת הכספים שאליה מתייחסת ההצעה ; ראש העיריה יביא את הצעת התקציב לפני ועדת הכספים קודם שיגישנה למועצה.

(ב)

המועצה תחל בדיון בהצעה לא יאוחר משבועיים מיום הגשתה ותאשר אותה, בשינויים או בלא שינויים, עד יום תחילתה של שנת הכספים שאליה מתייחסת ההצעה.

(ב1)

(1)

לא אישרה המועצה את תקציב העיריה בתוך שלושה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, ואם לא חלפו שישה חודשים מיום עריכת הבחירות לראש העיריה – בתוך שישה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העיריה , כפי שיורה שר הפנים, והשר ימנה, בתוך 14 ימים מתום התקופה כאמור, ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העיריה או תפקידי המועצה; הוראות סעיפים 145 ו-146, יחולו על הועדה ועל יושב הראש שלה, אם מונה, בשינויים המחויבים.

(2)

השר רשאי, במהלך שלושת החודשים או ששת החודשים האמורים בפסקה (1), לפי הענין, להאריך את התקופה לאישור התקציב על ידי המועצה לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים ; לא יאריך השר את התקופה אלא אם כן שוכנע כי קיים סיכוי של ממש שהמועצה תאשר את התקציב בתוך התקופה שיאריך, וכי המשך פעילות העיריה בלא תקציב שנתי מאושר בתקופה שיאריך לא יביא ליצירת גירעון שוטף, כהגדרתו בסעיף 140ג, בתקציב העיריה, בשיעור של עשרה אחוזים או יותר בחישוב שנתי, או לניהול כספי העיריה באופן בלתי תקין" [ההדגשות הוספו – ד.ב.].

3.

בהתאם למתווה שקובע החוק, על מועצה לאשר את תקציבה השנתי תוך שלושה חודשים מיום בו מתקבל חוק התקציב השנתי בכנסת. אם לא עשתה כן, מסתיימת כהונת ראש העירייה ומתפזרת המועצה. עם זאת, בעוד שפיזורה של המועצה הוא אוטומאטי, מותיר החוק לשר הפנים שיקול דעת בהחלטה האם להעביר את ראש העירייה מתפקידו. נסיבות העניין הייחודיות לעתירה שלפנינו הינן תולדה של מציאות תקציבית חדשה שבאה לעולם עם חקיקת חוק יסוד: תקציב המדינה (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) - המוכר כחוק התקציב הדו שנתי - ואשר קבע כי תקציב המדינה לשנים 2009 – 2010 יהיה תקציב דו-שנתי (להלן: חוק התקציב הדו שנתי ). בהמשך נחקק תיקון לחוק, שקבע מסגרת תקציבית דומה גם לשנים 2011-2012. החוק הרלוונטי לענייננו אושר בכנסת ביום 15.7.2009. לפיכך, ובהתאם לפקודת העיריות, המועד הראשון בו היה על העיריות לאשר את תקציבן לשנת 2009 היה ה-15.10.2009. בהיבט זה לא הייתה מחלוקת. השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה שלפנינו, עסקה במועד הרלוונטי לצורך אישור תקציב המועצה לשנת 2010, בה כאמור לא התקבל חוק תקציב חדש.

העמדה שהציג משרד הפנים לעניין זה, הייתה כי פרשנותו התכליתית של סעיף 206(ב)(ב1) מחייבת למנות את שלושת החודשים הקבועים בסעיף החל ממועד תחילת שנת הכספים הרלוונטית – היינו 1.1.2010. בבסיס פרשנות זאת ניצבה העמדה לפיה פרשנות דווקנית – כדוגמת זאת שהציעו העותרים – הייתה יוצרת מצב מעוות שבו הסנקציה בגין אי-אישור התקציב הייתה מוחלת על רשויות בטרם היה ביכולתן להכין תקציב בצורה תקינה, תוך פגיעה בלתי מידתית בזכות לבחור ולהיבחר. לפיכך, לשיטת משרד הפנים, היה על המועצה לאשר את תקציבה עד ליום 31.3.2010. בית המשפט קיבל בפסק הדין את עמדת משרד הפנים בהקשר זה, בקובעו כי "פרשנות זו נראה שמתיישבת עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים, וכנותנת סיפק בידי הרשות לקבל את התקציב ביישוב דעת" (פסקה מ' לפסק הדין).

4.

העתירה שלפניי מופנית בעיקרה כלפי קביעה זו. העותרים סבורים כי עסקינן בקביעה חדשנית - ולשיטתם שגויה - הנוגעת לפרשנותו של סעיף 206, המקימה עילה לעריכתו של דיון נוסף. ככל שירדתי לסוף דעתם של העותרים, נראה כי בתמצית ניתן לומר כי לשיטתם לשונו של סעיף 206(ב) ברורה ואינה מחייבת פרשנות כלשהיא, וממנה עולה כי המועד האחרון לאישור התקציב הינו ביום 1.1.2010, מועד תחילת שנת הכספים 2010. לאחר מועד זה, כך לשיטת העותרים, אף לא קמה הצדקה להעניק למועצה אורכה לאישור התקציב, שכן המועד הרלוונטי לבחינת הצורך באורכה הינו מועד אישור חוק התקציב, ובנסיבות העניין אושר תקציב הכנסת לשנת 2010 כבר בחודש יולי 2009. לפיכך, לשיטת העותרים, היה בידי המועצה להיערך מבעוד מועד לגיבושו, ואין כל הצדקה להאריך את התקופה לעשות כן. בכל מקרה, כך נטען, גם אם תינתן אורכה, הרי שבנסיבות, ונוכח הוראות סעיף 206, זו יכולה להינתן עד 31.3.2010 ולא יאוחר מכך. לשיטת העותרים, בנסיבות הייחודיות של חוק התקציב הדו-שנתי, הנותן בידי הרשות את מכלול הנתונים הדרושים לצורך עריכת התקציב עוד קודם נכנסת לתוקפה שנת התקציב, אין כל הצדקה לנקוט בעמדתו הפרשנית של משרד הפנים. פרשנות זו, כך על-פי הטענה, אינה ראויה, אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה והנחיות משרד הפנים עצמו, ואף מעודדת רשלנות ועצלנות מצד הרשות המקומית.

5.

דין העתירה להדחות. אכן, נראה כי בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף, נדונה לראשונה שאלת פרשנות הוראות סעיף 206 לפקודת העיריות ויישומן המעשי במציאות של מדיניות התקציב דו-שנתי. הפרשנות שאימץ בית המשפט מהווה לפיכך, בהיבט זה, חידוש פסיקתי. עם זאת, וכידוע, לצורך ביסוס עילה לעריכתו של ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), התשמ"ד - 1984, לא די בכך שיש בפסק הדין חידוש – שכן ברבים מפסקי דינו של בית משפט זה ניתן למצוא חידושים הלכתיים בתחומי משפט שונים. על המבקש כי יערך דיון נוסף בפסק דין להצביע על כך שהחידוש ההלכתי הרלוונטי הוא בעל קושי או חשיבות מיוחדים, המצדיקים כי בית המשפט ישוב ויהרהר בו בהרכב מורחב של שופטים. זאת לא עלה בידי העותרים לעשות בנסיבות העניין שלפנינו. מעבר לכך, ניתן להצביע על טעם נוסף המצדיק את דחיית העתירה. מן העתירה ומההליכים שקדמו לה, עולה לכאורה כי מטרתם העיקרית של העותרים היא להביא להשעייתו של ראש עיריית חדרה מתפקידו. לצורך כך, מבקשים הם לשכנע בטיעונם כי המועד הרלוונטי בו היה על ראש העירייה לאשר את התקציב היה מוקדם יותר מן המועד אליו כיוון משרד הפנים, ומכאן שהכשל הנטען בתפקוד ראש העירייה עמוק יותר מן הכשל שיוחס לו. עם זאת, וכפי שעולה מפסק הדין, בין אם המועד הרלוונטי הינו חודש ינואר, מרץ או יוני 2010, ממילא ברור שלא עלה בידי ראש העירייה לעמוד במי מבין מועדים אלה, ותקציב העירייה לא אושר גם לא בחלוף האחרון שבהם. נתונים אלה נמצאו כאמור בפני משרד הפנים, אך בנסיבות העניין, ולאור מכלול הנתונים הרלוונטיים כמפורט בפסק הדין, הוחלט שלא להעביר את ראש העירייה מתפקידו. במצב דברים זה, גם אילו נתקבלה עמדת העותרים באשר לפרשנות סעיף 206, ספק רב בעיני אם היה בכך כדי להביא לשינוי כלשהוא בהחלטה שקיבל שר הפנים בעניינו של ראש העירייה. במצב דברים זה, קשה לראות מהי כיום המשמעות המעשית של הדיון אותו מבקשים העותרים לעורר, ובהעדרה נחלשת אף מטעם זה ההצדקה לקיים דיון נוסף בסוגיה (והשוו: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99 (1982); דנ"א 392/11 New Hampshire Insurance Company Ltd.

נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (טרם פורסם, 24.3.2011), פסקה 10 להחלטתי). ואם בכל האמור לא די, אציין עוד כי אף לגופם של דברים פרשנותו של בית המשפט לסעיף 206 הנ"ל - שאימצה את פרשנות משרד הפנים - הינה סבירה וראויה, עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה כל עוד מתקיים תקציב דו-שנתי ואינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

6.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא יעשה צו להוצאות.