דנג"ץ 9614/02 אבו אל פילאת סרי נ. לשכת עיתונות הממשלתית

בקשה לעריכת דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 7093/02 אבו אל פילאת סרי נ' לישכת העיתונות הממשלית (טרם פורסם).

2.תעודת עיתונאי היא מיסמך המוצא בידי לישכת העיתונות הממשלתית; מאפשרת היא למחזיק בה גישה נוחה למקומות מסויימים ומקלה היא, בין השאר, על כניסה למשרדי ממשלה ולמסיבות עיתונאים רשמיות. החזקה בתעודת עיתונאי אינה תנאי מוקדם לעיסוק בעיתונאות.

3.סוכנות ידיעות זרה פלונית ביקשה מלישכת העיתונות הממשלתית כי תעניק לעותר תעודת עיתונאי. הבקשה נתקלה בסירוב מטעמי בטחון המדינה, ועל-כך השיג העותר לפני מנהל לישכת העיתונות הממשלתית. משלא נענה לבקשתו גם כאן, עתר העותר לבג"ץ וביקש כי לישכת העיתונות הממשלתית תחוייב להעניק לו תעודת עיתונאי. תשובת המדינה לעתירה היתה, כי "קיימת מניעה ביטחונית ממשית ביותר, המצדיקה שלא להנפיק לעותר תעודת עיתונאי, כיוון שקיימת קירבה לוודאות שאם יחזיק העותר בתעודת עיתונאי יסכן הדבר במידה ממשית וקשה את בטחון המדינה ואת שלום הציבור". המדינה הוסיפה והודיעה לבית-המשפט, כי מסקנתה זו מיוסדת על מידע אמין שלא ניתן לחושפו. בה-בעת הציעה המדינה - כמקובל במקרים דומים - להציג לבית-המשפט את המידע שלעניין במעמד צד אחד; זאת, כמובן, בהסכמת העותר. בית-המשפט הציע לעותר כי יסכים לכך שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי שלא בנוכחותו. העותר סירב להצעה וביקש כי יינתן פסק-דין בלא שבית-המשפט יעיין במידע החסוי שלעניין.

4.על רקע דברים אלה החליט בית-המשפט לדחות את העתירה, וכך אמר בפסק-דינו:

בנסיבות העניין ונוכח עמדתו של בא-כח העותר, דין העתירה להדחות. ההנמקה שניתנה לסרוב להעניק לעותר תעודת עתונאי נוסחה בלשון חריפה וחד משמעית. לטענת המשיבים מבוסס הסרוב על סכנה ממשית וקשה לבטחון המדינה ברמת הסתברות הקרובה לודאי. לכאורה, חזקה על המשיבה כי פועלת היא במסגרת סמכויותיה כדין ועל פני הדברים, לא ראינו כל סיבה לחשוד כי חזקת הכשרות אינה מתקיימת, וכי המשיבה מתנכלת לעותר מטעמים לא עניניים; טענה כזו אף לא נטענה בפנינו. לפיכך, בשים לב לסוג הפגיעה ממנה נפגע העותר כתוצאה מהסרוב, שאינה פגיעה בזכותו לעסוק במקצוע ובהתחשב בכך שבא-כח העותר דחה את נכונותינו להעביר תחת שבט הביקורת את התשתית העובדתית שביסוד הסרוב, דין העתירה להדחות.

5.העותר טוען כי הכרעת דין זו סותרת הלכות קודמות בשני עניינים אלה: אחד, בקובעה הלכה חדשה לעניין חזקת תקינות המינהל במקום שהמדינה מסתמכת על ראיות חסויות בלא שהוצאה תעודת חיסיון. ושניים, בקובעה הלכה בנושא היקף הפגיעה בחופש העיסוק של עיתונאי שאינו מקבל תעודת עיתונאי ממשלתית.

6.טענות העותר נטענו בטעם ונתמכו באסמכתאות רבות, ואולם גם לאחר שקראתי בהן לא נשתכנעתי כי נתקיימו בפסק הדין נושא הדיון התנאים לקיומו של דיון נוסף כקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, דהיינו - כי נפסקה בפסק הדין הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי יקוים בה דיון נוסף. בענייננו-שלנו לא פסק בית-המשפט כל הלכה, לא-כל-שכן שלא פסק הלכה המייסדת עילה לקיומו של דיון נוסף.

7.עיקר טענותיו של העותר סב את חזקת תקינות המינהל. לטענתו, הלכה שנפסקה בבג"ץ מטור (בג"ץ 792/88 מטור

נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(3) 542) "מלמדת על הצורך בקיומה של תעודת חיסיון לפי דיני הראיות כתנאי בסיסי לצורך העמדת חזקת תקינות המנהל במידה ואין הסכמה מטעם העותר להבאת החומר לעיון השופטים במעמד צד אחד", ואילו מהחלטת בית-המשפט נושא הדיון הנוסף "ניתן ללמוד כי די בטענה גרידא המנוסחת 'בלשון חריפה' מפי ב"כ המשיבים, ללא הצהרה וללא תעודה, כדי להקים חזקת תקינות המנהל".

8.טענה זו אינה מקובלת עליי. עיון בהנמקת פסק הדין נושא העתירה מעלה כי אין בו כל סתירה לדברים שנקבעו בבג"ץ מטור. החלטת בית-המשפט התבססה על הטעם ש"לא ראינו כל סיבה לחשוד כי חזקת הכשרות אינה מתקיימת, וכי המשיבה מתנכלת לעותר מטעמים לא עניניים; טענה כזו אף לא נטענה בפנינו". הנה-כי-כן, הטעם לדחיית עתירתו של העותר היה זה, שהעותר לא הביא בפני בית-המשפט ראיות מספיקות לשלול את חזקת תקינות המנהל. בית-המשפט לא תלה החלטתו בראיות החסויות דווקא, גם לא בסירובו של העותר לאפשר לבית-המשפט לעיין בראיות אלו. טעמים אלה היוו אך חיזוק נוסף להחלטה לדחות את העתירה. ההחלטה נתקבלה על יסוד חזקת התקינות ובנוסף לה העובדה שהעותר לא הציג ראיות כלשהן לסותרה.

בשולי הדברים נזכיר, כי נוהג זה של עיון בראיות חסויות שלא בנוכחות העותר, בית-המשפט מחזיק בו שנים רבות. ראו, למשל, דברי השופט בך בפרשת מטור , שם, 549, ודומני שכיום אין עוד לערער עליו.

9.ולבסוף: לא נמצא לנו כי בית-המשפט קבע הלכה באשר לחיסיון מידע בלא הוצאתה של תעודת חיסיון. גם אין בפסק-הדין איזכור טענה מפי בא-כוח העותר כי באין תעודת חיסיון אין לטעון לחיסיון. וכך, משלא נקבעה הלכה שוב אין מקום לדיון נוסף בהלכה שלא נקבעה.

10.מוסיף העותר וטוען, שקביעתו של בית-המשפט כי "[]סוג הפגיעה ממנה נפגע העותר כתוצאה מהסרוב ...[]אינה פגיעה בזכותו לעסוק במיקצוע ...", סותרת את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 509/80 יונס נ'

מנכ"ל משרד ראש הממשלה , פ"ד לה(3) 589. טעם הדבר: הילכת יונס

הכירה בזכותו העקרונית של עיתונאי לקבל תעודת עיתונאי. טענת העותר מעורפלת משהו, אך דומה שטוען הוא כי אי-הענקת תעודת עיתונאי פוגעת בחופש העיסוק שלו.

11.גם טענה זו אינה מייסדת עילה לקיומו של דיון נוסף. בית-המשפט לא סתר דברים שנאמרו בבג"ץ יונס או בפסק הדין הנוסף באותה פרשה - בג"ץ 183/85 יונס נ' לשכת העיתונות הממשלתית

(לא פורסם) - בעניינה של תעודת עיתונאי, אף לא קבע הלכה בקשר עם הפגיעה בחופש העיסוק של העותר. כל שנאמר בהקשר זה הוא תיאור פועלה של תעודת עיתונאי, וכל שנקבע הוא, שבנסיבות העניין אין בהיקף הפגיעה בעותר - שיכול ורשאי הוא להמשיך ולעסוק במקצועו - לשנות ממסקנת בית-המשפט לעניין חזקת תקינות המינהל. בדברים אלה אין כל הלכה, ובוודאי שאין בהם הלכה הראויה לדיון בה בדיון נוסף.

12.לא נמצא כי בפסק הדין הלכה הראויה לדיון נוסף אשר-על-כן אני דוחה את העתירה.

היום, ח' באדר א' תשס"ג (10.2.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

02096140_G05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il