דנ"מ 3186/06 גדליהו מרי ו-26 אחרים נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז

לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, א' א' לוי וא' רובינשטיין) בעע"ם 4768/05, 7062 גדליהו מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הדרום . בפסק-הדין נדחה הערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדחה עתירה מנהלית שהגישו העותרים לביטול תכנית, תשריט חלוקה והיתר בנייה, הנוגעים כולם לבניין שהוקם לפני למעלה מ- 10 שנים.

הן בית המשפט המחוזי, הן בית המשפט העליון, עמדו בפירוט על עובדות המקרה, ונימקו בפירוט את מסקנותיהם. לא נחזור על הדברים כולם. די שנציין את "השורה התחתונה", והיא, שהעותרים נקטו בשיהוי – שיהוי כבד – המצדיק את דחיית עתירתם על הסף. בית המשפט העליון, בפסק-דינו, בחן את המקרה שבפנינו על-פי "מושכלות היסוד", כלשונו, בכל הנוגע לטענת שיהוי. נמצא, כי בנסיבותיו של מקרה זה, מתקיימים שיהוי סובייקטיבי ושיהוי אובייקטיבי. העותרים "שקטו על השמרים" שנים רבות, כשלנגד עיניהם נבנה בניין ואוכלס על-ידי מאות צדדים שלישיים. בית המשפט הטעים, בין היתר, כי "אומדן הפגיעה היחסית בצדדים שלישיים, אשר רכשו בתום לב ובתמורה זכויות במבנה, לעומת הפגיעה במערערים אם לא ישונה המצב בשטח, נוטה בבירור לטובת הראשונים". עוד ציין בית המשפט העליון, כי בפני העותרים עשוי להיות פתוח מסלול של תביעה קניינית לפיצוי כספי בגין זכויותיהם שנפגעו – אם אכן נפגעו – וכי להליך הנוכחי לא צורפו, כנדרש, כל אותם צדדים שלישיים שעלולים להיפגע אם יבוטלו הליכי התכנון. לבסוף, הדגיש בית המשפט העליון כי על פני הדברים, "המערערים לא הצביעו על ליקויים חמורים, שורשיים, היורדים למהות הליכי התכנון שנתקיימו במקרה זה, העשויים לפגום פגימה עמוקה בשלטון החוק".

בפסק-דין זה, כך סבורים העותרים, ראוי לקיים דיון נוסף. בעתירה ארוכה ומפורטת הם חוזרים על טענותיהם השונות, אשר רבות מהן נוגעות לגוף העניין. העותרים מבקשים "לקרוא" הלכות שונות – חדשות, מוקשות וסותרות פסיקה קודמת – אשר לשיטתם נובעות "למעשה" מהכרעתו של בית המשפט העליון. ואולם כפי שנפסק בדנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (טרם פורסם), "...עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים [כדי] הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות". בענייננו, נדחה הערעור על יסוד נימוק ממוקד, לאמור: קבלת הטענה המקדמית בדבר שיהוי בהגשת העתירה המנהלית (לנימוק זה התווספו מספר נימוקים מחזקים). בית המשפט העליון בחן את נסיבות המקרה הקונקרטי לאור ההלכות המושרשות בדבר שיהוי, והגיע למסקנה שהגיע. אין לגלות בשורותיו של פסק-הדין, אף לא בין שורותיו, הלכה מן הסוג המקים עילה לדיון נוסף. אין לנו אלא לשוב ולהזכיר, כי הליך הדיון הנוסף איננו בבחינת ערעור על פסק-דין של בית המשפט העליון; וכי הליך זה שמור למקרים יוצאי-דופן ונדירים, שענייננו אינו בא בגדרם.

על כן, העתירה נדחית אף בלא שנדרשנו לתגובת המשיבים.