דנ"מ 7810/21 המרכז החדש בע"מ נ. עיריית רמת השרון

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י׳ עמית , י׳ אלרון

ו א׳ שטיין ) מיום 1.11.2021 בעע״מ 7208/19

(להלן: פסק הדין ).

1.

כמתואר בפסק הדין, המבקשת כרתה שתי עסקאות למכירת זכויותיה בחלק ממקרקעין במתחם הידוע כ״פי גלילות״ בגוש 6619 חלקה 7 המצוי בשטחה המוניציפלי של המשיבה 1 (להלן: המקרקעין ). העסקה הראשונה נכרתה ביום 1.7.2015 והעסקה השנייה נכרתה ביום 5.1.2016 (להלן: העסקה הראשונה

ו העסקה השנייה , בהתאמה). הרוכשים בשתי העסקאות הם, במאוחד, המשיבים 2. על מנת לרשום את העסקה הראשונה במרשם המקרקעין, המבקשת ביקשה מהמשיבה 1 אישור על העדר חובות בקשר עם המקרקעין, בהתאם לסעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. בעקבות פנייה זו, ביום 4.8.2015 שלחה המשיבה 1 למבקשת דרישה לתשלום היטל סלילת כביש והיטל תיעול בסכום כולל של 249,384 ש״ח (להלן: דרישת התשלום הראשונה ).

2.

לאחר שהמשיבה 1 סירבה לבקשה שהגישה המבקשת לבטל את דרישת התשלום הראשונה, הגישה המבקשת ביום 18.5.2016 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת״מ 38139-05-16), ובה ביקשה להורות על בטלות דרישת התשלום הראשונה וכן להצהיר מראש על בטלות דרישת התשלום בקשר עם העסקה השנייה, אשר אכן נשלחה למבקשת עוד בטרם שניתן פסק הדין בעתירה (להלן: דרישת התשלום השנייה ).

3.

ביום 25.9.2019 דחה בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא צ׳ צפת ) את העתירה. בית המשפט קבע כי העתירה הוגשה בשיהוי, לפי תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס״א-2000 (להלן: התקנות ), מבלי שהמבקשת הציגה טעם המצדיק זאת.

בנוסף,

נקבע כי אין צורך להכריע האם העתירה היא מוקדמת ביחס לדרישת התשלום השנייה, משום שההכרעה בעניין דרישת התשלום הראשונה משליכה גם על זו השנייה. לצד קבלת טענת השיהוי המצדיקה סילוק העתירה על הסף הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי גם לגופו של עניין, החיובים הוטלו על המבקשת כדין. זאת, משום שחוקי העזר הרלוונטיים ( חוק עזר לרמת השרון (סלילת רחובות), התשס"ב-2002, וחוק עזר לרמת השרון (תיעול), התשס"ג-2003), מתירים למשיבה 1 לגבות היטלי סלילה ותיעול לאחר אישור תכנית מפורטת בנוגע לסלילת רחובות ולניקוז, ולגבי המקרקעין נושא העתירה אושרו שתי תכניות מסוג זה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין מניעה להטיל את החיוב אגב בקשה לקבלת אישור על היעדר חובות למרשם המקרקעין.

4.

המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית משפט זה, אשר נדחה ביום

1.11.2021. בפסק הדין, שניתן מפי השופט שטיין , בהסכמת השופטים עמית

ו אלרון , נקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ביחס לדרישת החוב הראשונה, שכן לפי תקנה 3(ב) לתקנות היה על המבקשת להגיש את העתירה בתוך 45 ימים מיום קבלת דרישת התשלום הראשונה, אולם זו הוגשה בחלוף כתשעה חודשים ממועד זה. עוד צוין כי המבקשת נמנעה מלהגיש בקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג) לתקנות, ואף לא הציגה הצדקה לשיהוי בהגשת העתירה, מלבד הטענה לפיה חיכתה ״באופן תם לב״ לתשובת המשיבה 1. נקבע כי בנסיבות אלו השיהוי בהגשת העתירה מחייב את סילוקה על הסף ללא דיון לגופה. בנוסף, נקבע כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה על הסף גם בשל היותה מוקדמת בנוגע לדרישת התשלום השנייה, שכן בעת הגשת העתירה דרישת התשלום השנייה טרם הוצאה.

השופט שטיין

הוסיף, מעבר לצורך, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה דרישות התשלום הוצאו כדין הייתה נכונה. זאת, מאחר שפסק הדין של בית המשפט המחוזי התבסס על תכניות מפורטות לסלילת כבישים והקמת תשתית ביוב במקרקעין אשר מקיימות את הזיקה הנדרשת בין החיוב בהיטל וביצוען של עבודות תשתית.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענת המבקשת כי יש בקביעת השופט שטיין

משום הלכה חדשה שלפיה עילת החיוב בהיטל פיתוח מתגבשת עם פרסום תכנית בניין עיר. לשיטתה, הלכה זו אינה מתיישבת עם המתווה הנורמטיבי שנקבע בפסיקה בנוגע לשיטת החיוב בהיטל למימון התשתיות שבסמכות הרשות המקומית, וסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון, ובפרט את פסק הדין בעע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ , סו(1) 1 (2012), שעמד על שני תנאי סף לגביית היטל פיתוח. הבקשה מתמקדת, בעיקרה, בתנאי הראשון, שעניינו בהקמת תשתיות בפועל ברחוב גובל, באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתיות ובין החיוב הראשוני בהיטל. לעמדת המבקשת, ההלכה שנקבעה בפסק הדין ולפיה תכנית בניין עיר, כשלעצמה, מקימה עילה לחיוב בהיטל פיתוח, סותרת את התנאי האמור. כמו כן, המבקשת סבורה כי ההלכה שנקבעה היא חשובה וקשה נוכח השלכות הרוחב המשמעותיות שלה ומאחר שהיא צפויה ליצור קשיים עבור גורמים רבים, לרבות רשויות מקומיות, משרד הפנים ומשרד המשפטים. לבסוף טוענת המבקשת כי בנסיבות העניין, ובשל חשיבות הנושא, אין בקביעת בית המשפט בדבר השיהוי בהגשת העתירה כדי למנוע קיום דיון נוסף בפסק הדין.

6.

לאחר עיון בפסק הדין ובטענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג, שיש לייחדו אך לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984).

לא זה המקרה שלפנינו.

כאמור לעיל, הערעור נדחה משנמצא על יסוד הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כי העתירה לקתה בשיהוי ביחס לדרישת התשלום הראשונה והייתה מוקדמת ביחס לדרישת התשלום השנייה, באופן המצדיק את דחייתה על הסף. הערות בית המשפט שבמוקד הבקשה דנן, נאמרו – במפורש – "למעלה מן הצורך" (ראו: פסקה 28 לפסק הדין), ולא אחת נפסק כי אין בקביעות שלא היו דרושות לפסק הדין משום קביעת הלכה. משלא נפסקה הלכה חדשה – אין מקום לקיום דיון נוסף בפסק הדין (ראו, למשל: דנ"מ 3186/06 מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז דרום (4.5.2006); דנ"מ 1175/15 גואטה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה , פסקה 11 (25.5.2015); דנ"מ 4345/19 "יש דין" – ארגון מתנדבים לזכויות אדם נ' המינהל האזרחי באיו"ש , פסקה 11 (13.5.2020)).

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.