דנ"מ 7108/18 שחף טקס בע"מ נ. עיריית תל אביב יפו

מונחת לפני בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , ובעע"מ 9965/16 אספרסו קלאב בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (4.10.2018) (להלן: פסק הדין מושא הבקשה ). בגדרו של פסק הדין מושא הבקשה נדחו פה אחד (מפי השופט ד' מינץ ובהסכמת הנשיאה א' חיות

והשופט מ' מזוז ) ערעוריהן של המבקשות על שני פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד' אבניאלי ) מיום 6.12.2016 בת"צ 49117-07-13, ומיום 12.12.2016 בת"צ 23505-09-11, במסגרתם נדחו שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד עיריית תל אביב-יפו (להלן: המשיבה או העירייה או עיריית תל אביב ).

ההליך בקליפת אגוז

1.

עיקרי עובדות המקרה פורטו בפסק הדין מושא הבקשה. בתמצית יצוין כי, המבקשת 1 (להלן: שחף ) והמבקשת 2 (להלן: אספרסו ) הן חברות ה מחזיקות נכסים בבניינים המצויים בתחומי עיריית תל אביב, שאינם משמשים למגורים. המבקשות הגישו שתי תובענות ייצוגיות דומות נגד העירייה בטענה כי הן חויבו בתשלום ארנונה עבור שטחי השירותים הקומתיים בנכסיהן בניגוד לדין (להלן: התובענות הייצוגיות ).

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פרשנות סעיף 1.3.1 ח' לצווי הארנונה של העירייה לשנים 2013-2009, הקובע כי " שטח משותף בבנין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחויב, למעט בנין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק על ידי מחזיק אחד... ". לעמדת המבקשות, בהינתן פסק הדין שניתן בעמ"נ (ת"א) 122/07

אליעד שרגא ושות' משרד עורכי דין נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו (10.3.2009) (להלן: עניין שרגא ) – הנחת המוצא היא ששטחי המבוא והשירותים הם מעצם טיבם שטחים משותפים בבנין, ומשכך שטחים אלה פטורים מארנונה על-פי צו הארנונה. מנגד, ועל אף

פסק הדין בעניין שרגא , קבעה המשיבה כי שטחי השירותים הקומתיים בבניינים שאינם משמשים למגורים אינם שטחים משותפים הפטורים מתשלום ארנונה, אלא " שטחים המוחזקים במשותף ", אשר יש לחייבם בתשלום ארנונה בתעריף מלא. בהתאם לכך חייבה המשיבה את המבקשות בתשלום ארנונה עבור שטחי השירותים הקומתיים בנכסיהן. על כן, הגישו המבקשות את התובענות הייצוגיות, בגדרן תבעו בשמן ובשם קבוצת התובעים השבה של הכספים אשר שולמו ביתר.

2.

ביום 16.8.2016 – טרם שניתנו פסקי הדין בתובענות הייצוגיות – ניתן פסק הדין בעע"מ 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה ).

בעניין אספיאדה נדון ערעור על פסק דין בגדרו התקבלה תובענה ייצוגית שהגישו מכוני יופי בתל אביב. ביסוד התובענה עמדה שאלת סיווגם של המכונים על-פי צו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו. השופטת ד' ברק-ארז (בהסכמת הנשיאה דאז מ' נאור , ונגד דעתה החולקת של השופטת (כתוארה אז) א' חיות ) קבעה כי הכלל – לפיו

דיון בטענות המבוססות על עילות התביעה המנויות בסעיף 3(א) ל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר )

ייעשה, למעט במקרים חריגים בלבד, בנתיב שחוק הערר מתווה: השגה, ערר וערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים – חל גם כאשר מדובר בתובענה ייצוגית. במילים אחרות, נקבע כי לא ניתן לברר טענות הנוגעות לסיווג נכסים לצורכי ארנונה

במתכונת של תובענה ייצוגית, מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין לצורך כך, אלא אם מדובר במקרים ייחודיים " בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת " . הסיבה לכך היא שתובענה ייצוגית משמשת אמצעי דיוני לתביעה משותפת עבור יחידים שלכל אחד ואחד מהם עומדת זכות תביעה בבית משפט אילו היה תובע באופן אישי. לפיכך, נפסק בדעת רוב, כי אין מקום לאפשר עקיפה של המסלול הסטטוטורי באמצעות תובענה ייצוגית, אלא במקרים חריגים, כאמור.

3.

ביום 6.12.2016, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת אישור התובענה הייצוגית שהגישה אספרסו, בקובעו כי ההלכה שנקבעה בעניין אספיאדה מחייבת את דחיית הבקשה, שכן מדובר בשאלת סיווגו של הנכס, הנמנית על המקרים המצויים בסמכות הגופים המנהליים, כאמור בסעיף 3(א) לחוק הערר. בית המשפט המחוזי סבר, כי מקרה זה אינו נמנה מבין אותם מקרים חריגים בהם ניתן לאפשר עקיפה של המסלול הסטטוטורי באמצעות תובענה ייצוגית. ביום 12.12.2016, החליט בית המשפט המחוזי לדחות גם את בקשת שחף לאישור התובענה שהגישה כייצוגית והורה על מחיקתה.

המבקשות, כל אחת בנפרד, ערערו על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי, והוחלט כי ערעוריהן יידונו במאוחד. ביום 4.10.2018, נדחו ערעורי המבקשות, ובכך מתמקדת הבקשה שלפניי.

פסק הדין מושא הבקשה

4.

השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בפסק הדין מושא הבקשה היא האם התובענות הייצוגיות בענייננו נמנות על המקרים החריגים המצדיקים בירור בבית המשפט, מבלי לצעוד בנתיב הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הערר?

בפתח הדברים, עמד השופט ד' מינץ על התנהלותה של העירייה, באומרו:

"התנהלות העירייה בעייתית ואינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של בית המשפט כפי שבאו לידי ביטוי בעניין אספיאדה.. . המשיבה עצמה הייתה צד להליך בעניין אספיאדה . לגביה נקבע כי חזקה עליה שתיישם קביעות בפסקי דין סופיים ומחייבים גם בעניינם של נישומים אחרים באותו מצב. היא זו שהצהירה במפורש לפני בית משפט זה כי היא נוהגת ליישם עקרונות שנקבעו בפסקי דין באופן רוחבי. למרות כל אלה, היא זו שהתעלמה מפסק דינו של בית משפט בעניין

שרגא המהווה פסק דין מחייב מבחינתה"

יחד עם זאת ציין השופט ד' מינץ , כי אין בהתנהלות זו כדי להצדיק החרגת התובענות הייצוגיות מהכלל. נקבע, לעניין זה, כי:

"לא ניתן לומר כי סוגיית חיובי הארנונה ביתר היא בעלת חשיבות ציבורית בפני עצמה. באופן דומה, חיובי הארנונה הנובעים מסיווג החלק היחסי בשירותים הקומתיים כחלק מנכסי המבקשות אינם מעוררים כל שאלה משפטית עקרונית...מדובר בשאלה פרשנית עובדתית ששאלות הדומות לה מגיעות לפתחם של בתי המשפט חדשות לבקרים...אף אם סיווגה העירייה באופן שגוי את השירותים הקומתיים כ'שטחים המוחזקים במשותף' ולא כ'שטח משותף', רחוק הדבר מרחק רב מעיוות דין, שעה שפתוחה לפני המבקשות דרך ההשגה הסטטוטורית במסגרתה יוכלו לשטוח את טענותיהן אשר ייבחנו לגופן."

בהתייחסו לטעמים הנוספים שהועלו על-ידי המבקשות בדבר ייחודיות הסוגיה שבמחלוקת, קבע השופט ד' מינץ כי טעמים אלה אינם הופכים את המקרה לחריג המצדיק סטייה מההלכה על-פיה אין מקום לאפשר הגשת תביעה כספית, לא אישית ולא ייצוגית, מקום שבו נקבע הליך השגה סטטוטורי בחוק הערר. נקבע, כי במקרה דנן הסעד הכספי לו עותרות המבקשות צריך שיישמר בסמכותן של הערכאות הקבועות בחוק הערר, בהתאם לדרך שהתווה המחוקק.

לנוכח התנהלות העירייה, החליט השופט ד' מינץ לחייב את המשיבה בהוצאות המבקשות, בסך של 30,000 ₪ לכל אחת מהן, על אף שערעוריהן נדחו.

הנשיאה א' חיות והשופט מ' מזוז הצטרפו אל התוצאה אליה הגיע השופט ד' מינץ . הנשיאה א' חיות ציינה, כי באת כוחה של העירייה הצהירה כי אכן לאורך שנים נמנעה העירייה מליישם באופן רוחבי את שנקבע בפסק הדין שניתן בעניין שרגא , והמשיכה לחייב נישומים בחיובים הנוגדים את האמור בו, אולם מיום שניתן פסק הדין בעמ"נ (ת"א) 5603-02-17 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו נ' עזבון המנוחה חנה ציפורן (25.12.2017) (להלן: עניין ציפורן ), נוהגת העירייה לפיו, לגבי כל הנישומים הרלוונטיים. הודגש, כי אלמלא הצהרה זו שלא נסתרה, היה מקום לשקול האם התנהלותה של העירייה " מצדיקה לראות בענייננו מקרה חריג שיש ליתן בו אישור לניהול תובענה ייצוגית ". השופט מ' מזוז סבר כי בהינתן ההיסטוריה התחיקתית של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, נדרשת גישה זהירה ומצמצמת בשאלות הנוגעות לתחולת ההליך הייצוגי על תביעות נגד רשות ציבורית.

אשר על כן, הוחלט לדחות את ערעוריהן של המבקשות, כאמור, פה אחד, תוך הטלת הוצאות על המשיבה. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

5.

לעמדת המבקשות, חשיבותה וקשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מושא הבקשה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. המבקשות טוענות, כי התנהלותה של רשות מקומית, ובכלל זה, סירובה ליישם החלטות עקרוניות בענייני ארנונה, תוך גביית תשלומי ארנונה " שלא כדין ביודעין ובכוונת מכוון מהציבור " מהווה עניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, ועל כן נופל לחריג לכלל שנקבע בעניין אספיאדה . עוד נטען, בהקשר זה, כי העובדה לפיה בית המשפט לא הכיר בעניינן של המבקשות כמקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת עשויה להביא לפגיעה קשה באינטרס הציבורי ובשלטון החוק, ולמעשה לנטרל כל מנגנון פיקוח אפקטיבי על פעולת הרשות. לפיכך סבורות המבקשות, כי גביית תשלומי ארנונה במכוון ושלא כדין בהיקף ניכר לאורך שנים נופלת לחריג שנקבע בעניין אספיאדה , המאפשר הגשת תובענה ייצוגית חלף צעידה במסלול הסטטוטורי.

לחיזוק עמדתן, מפנות המבקשות לפסק הדין שניתן בעע"מ 728/17 רחמים שמואל נ' עיריית רעננה (4.2.2018) (להלן: עניין רחמים ). שם הכיר בית משפט זה במחלוקת משפטית אודות פרשנות הגדרה המעוגנת בצו הארנונה של עיריית רעננה – בנוגע לאופן חישובם של שטחים מקורים בדירות מגורים – כעניין בעל חשיבות ציבורית מיוחדת המצדיק את ברורה של המחלוקת במסגרת תובענה ייצוגית. נטען, כי לנוכח התוצאה בעניין רחמים , הרי שמקל וחומר יש להחיל את החריג שנקבע בעניין אספיאדה במקרה זה, ולאפשר הגשת תובענה ייצוגית בנסיבות בהן הרשות המקומית הפרה ביודעין פסק דין מחייב תוך גביה מכוונת של תשלומי ארנונה מהציבור שלא כדין. המבקשות ציינו בנוסף, בהקשר זה, כי לא מדובר בעניינן במחלוקת עובדתית אלא במחלוקת משפטית-פרשנית של המונח " שטח משותף " בצו הארנונה של העירייה. על כן, פסק הדין מושא הבקשה עומד בסתירה להלכה שנקבעה בעניין רחמים , לפיה עניינים שבמומחיות משפטית אינם בגדרי סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה, ואינה נופלת לעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר.

6.

הטעם השני שיש בו כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, כך לטענת המבקשות, נעוץ בקביעה לפיה אין מקום במקרה דנן לאפשר למבקשות וליתר חברי הקבוצה הגשת תביעה אישית נגד העירייה, וממילא גם לא תביעה במסגרת הליך ייצוגי. קביעה זו עומדת בסתירה להלכה לפיה במצבים מסוימים – בין היתר, כאשר עילת התביעה היא התרשלות

של הרשות המקומית – קמה לנישום זכות להגיש תביעה אישית נגד הרשות להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר, אף מבלי להיזקק למסלול הסטטוטורי. לשיטתן של המבקשות, בנסיבות בהן רשות ציבורית גובה " בכוונת מכוון וביודעין " תשלומי חובה מהציבור בניגוד לדין ובחוסר תום לב, קמה לכל אחד ואחד מהמשלמים עילת תביעה אישית כנגד הרשות, אף מקום בו לא פנו למסלול הסטטוטורי, וממילא גם אפשרות להגיש תובענה ייצוגית. המבקשות טוענות, כי מאחר שבמקרה דנן אין חולק כי התנהלותה של העירייה מהווה " התרשלות רבתי " כלפי כלל ציבור הנישומים, הרי שכל אחד ואחד מההנישומים חברי הקבוצה רשאי להגיש תביעה אישית נגד העירייה, ולחילופין בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

לבסוף נטען, כי פסק הדין מושא הבקשה צמצם כמעט לחלוטין את האפשרות העומדת לאזרח להגיש תביעת השבה אישית כספית כנגד רשות מקומית שגבתה תשלומי ארנונה ביתר. ובמילים אחרות, תוצאת פסק הדין מושא הבקשה הינה ביטול כמעט מוחלט של האפשרות העומדת לאזרח לתבוע מהרשות המקומית את השבתם של תשלומי ארנונה שנגבו ביתר במסגרת תביעה אישית.

תגובת המשיבה

7.

לעמדת המשיבה, הבקשה אינה מגלה כל עילה מן העילות המצדיקות קיומו של דיון נוסף, ועל כן יש לדחותה. בפתח תגובתה, הבהירה העירייה כי מאז שניתן פסק הדין בעניין ציפורן – במסגרתו נקבע כי קיימת חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה שטח שירותים קומתי הוא " שטח משותף " כהגדרתו בצו הארנונה – היא מיישמת את פסק הדין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כמו כן הודגש, כי השאלה האם שטח שירותים קומתיים הוא " שטח משותף ", אינה סוגיה משפטית עקרונית, אלא שאלה עובדתית אשר ההכרעה בה טעונה בירור עובדתי פרטני של השימוש הנעשה בנכס, ושל זהות המשתמשים בו. על כן, כך לטענת המשיבה, אין הצדקה לסטות מדרך המלך לבירורן של שאלות כגון דא, בהתאם למתווה הסטטוטורי בחוק הערר.

לגישת העירייה, בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי שפסק הדין אינו עומד בסתירה להלכות קודמות. נטען, כי במסגרת פסק הדין מושא הבקשה, יישם בית המשפט את ההלכות הקיימות והמקובלות על המקרה הקונקרטי, ובכלל זה את ההלכה אשר הכירה בחשיבות שימורו של המסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר, תוך הותרת " פתח צר " בלבד לבירור מחלוקת באמצעות תובענה ייצוגית, וזאת במקרים חריגים ביותר בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. במקרה דנן הגיע בית משפט זה, בצדק, לכלל מסקנה כי עניינן של המבקשות אינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים בהם ניתן לעקוף את חוק הערר. לפיכך, אי שביעות רצונן של המבקשות מתוצאת פסק הדין מושא הבקשה בעניינן הקונקרטי אינו מהווה עילה לקיום דיון נוסף.

כמו כן, ובניגוד לטענת המבקשות, סבורה המשיבה, כי זכות התביעה האישית לא נשללה מהמבקשות, שכן הדרך הייתה פתוחה בפניהם לנקוט הליכי השגה וערר על-פי חוק הערר. אשר לטענה כי פסק הדין מושא הבקשה עומד בסתירה להלכה שנקבעה בעניין רחמים , סבורה המשיבה כי דינה להידחות. צוין, בהקשר זה, כי בקשה לדיון נוסף אשר הוגשה על פסק הדין בעניין רחמים נדחתה, תוך שנקבע כי לא נפסקה בעניין רחמים כל הלכה חדשה, אלא בית משפט זה יישם את הדין הקיים על המקרה הקונקרטי (דנ"מ 2876/18 עיריית רעננה נ' שמואל רחמים (19.7.2018)).

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בכתבי בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להורות על קיום דיון נוסף בעניינן של המבקשות להידחות.

סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי בית המשפט רשאי להיענות לבקשה לדיון נוסף " אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף ". זהו תנאי אך לא תנאי מספיק. יש לבחון " האם 'יש מקום לדיון נוסף' – קרי – האם יש הצדקה עניינית להביא את העניין לדיון נוסף " (ראו: דנ"פ 8439/10

מדינת ישראל נ' כהן

פסקה 10 לחוות-דעתה של הנשיאה מ' נאור (22.2.2011)). הבדיקה היא קונקרטית – מעשית ועקרונית כאחת (ראו: דנ"פ 7248/18 יואל יצחק נ' מדינת ישראל (8.1.2019); דנ"פ 7541/18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2019)).

בבקשה שלפניי טוענות המבקשות כי חשיבותה וקשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מושא הבקשה – בכל הנוגע להחלת החריג לכלל שנקבע בעניין אספיאדה , המאפשר הגשת תובענה ייצוגית לבית המשפט חלף צעידה במסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר – מצדיקה קיומו של דיון נוסף. אין בידי לקבל את עמדה זו של המבקשות, ולטעמי, בנסיבות המקרה שלפניי לא נפסקה הלכה חדשה, ואף לא נקבעה הלכה המצדיקה דיון נוסף בה. כידוע, " הלכה חדשה של בית המשפט העליון צריכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת " (דנ"פ 7229/16 בן יצחק נ' מדינת ישראל , פסקה 28 (3.1.2017)).

9.

על-פי חוק הערר, נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות הנוגעות לגביית ארנונה (כגון קביעת סוג נכס לצרכי ארנונה, סיווגו, השימוש הנעשה בו, שטחו וכיוב') רשאי להגיש השגה למנהל הארנונה (סעיף 3(א) לחוק), ובהמשך לכך ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר (סעיף 6(א) לחוק). רק לאחר שינקוט הנישום בהליכי השגה וערר, הוא יהיה רשאי להביא את עניינו לפתחו של בית המשפט לעניינים מנהליים במתכונת של הגשת ערעור מנהלי (סעיף 6(ב) לחוק). בבסיסו של הסדר זה עומדים שלושה שיקולים עיקריים: עריכת בירור עובדתי בפני אנשי מקצוע; יעילות וגמישות ההליך; והקלה על העומס בבתי המשפט. על יסוד שיקולים אלו נקבע הכלל לפיו, אין לעקוף את המסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר אלא במקרים חריגים בלבד " בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת " (עניין אספיאדה , פסקאות 22 ו-23).

ודוק, דברים אלה יפים הן ביחס להגשת תביעה אישית והן ביחס להגשת תובענה ייצוגית. היינו, אין בעובדה שעסקינן בתובענה ייצוגית שהוגשה על-ידי קבוצה של נישומים בעילות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר כדי לשנות מעקרונות אלה (שם, פסקה 25).

10.

ביסוד התובענות שבענייננו עמדה שאלת חיובי הארנונה ביתר הנובעים מסיווג (שגוי) של השטח היחסי בשירותים הקומתיים כחלק מנכסיהן של המבקשות. השופט ד' מינץ בחן את המקרה לגופו, וקבע כי על אף הקשיים בהתנהלות המשיבה והימנעותה מליישם את פסק הדין שניתן בעניין שרגא , לא מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת המצדיקה את עקיפת ההליכים הקבועים בחוק הערר, אלא בשאלה פרשנית עובדתית הניתנת לבירור באמצעות המסלול הסטטוטורי. המבקשות סבורות, כי תוצאה זו מצדיקה היעתרות לבקשה, שכן לעמדתן העובדה – לפיה רשות מקומית פועלת במכוון ו/או ברשלנות רבתי לשם גביית תשלומי ארנונה מהאזרח שלא כדין ולאורך שנים – מהווה עניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת שיש בו כדי להצדיק חריגה מהכלל שנקבע בעניין אספיאדה . נכון כי התנהלות העירייה אכן הובילה לביקורת של בית משפט זה בהליך קמא, והביאה לתוצאה של פסיקת הוצאות בסכום נכבד על כתפי הצד שזכה בהליך – היא העירייה. אמנם, התנהלות העירייה עמדה ברקע הסכסוך אך מהות ההכרעה – עניינה מחלוקת רגילה שאינה כשלעצמה מהווה מקרה חריג בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. טענות המבקשות נוגעות, בעיקרן, לאופן בו יישם בית המשפט את ההלכות הקיימות והמקובלות בנסיבות העניין. השופט ד' מינץ סקר את ההלכה שנפסקה בעניין אספיאדה ואת הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין המתווה הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר, לרבות הכלל , לפיו אין לעקוף את המתווה, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן. הודגש, כי " הפתח הצר " בו הכירה הפסיקה מיועד למקרים חריגים, אשר צריכים להיבחן בקפידה ותוך נקיטת משנה זהירות, לבל החריג יהפוך לכלל.

הנה כי כן, בית משפט זה לא חידש הלכה בפסק הדין מושא הבקשה, אלא אך יישם את הדין הקיים, בקובעו כי חרף התנהלות המשיבה, " תובענה ייצוגית למתן סעד כספי איננה הערוץ המתאים לתיקון המעוות ", שעה שפתוחה בפני המבקשות דרך ההשגה הסטטוטורית הקבועה בחוק הערר.

אכן, אין חולק על כך שהמשיבה נמנעה מליישם, באופן רוחבי, לאורך שנים את שנקבע בעניין שרגא , והמשיכה לחייב נישומים בחיובי ארנונה הנוגדים את האמור בו, וזאת עד למועד בו ניתן פסק הדין בעניין ציפורן (25.12.2017). כפי שהבהירה הנשיאה א' חיות , דומני כי לו העירייה הייתה ממשיכה להתעלם מפסק הדין בעניין שרגא , היה מקום לשקול שמא התעלמותה זו מהווה עניין חריג המצדיק אישור לניהול תובענה ייצוגית. ואולם, משתוקן המעוות, והעירייה מיישמת את פסק הדין בעניין ציפורן לגבי כל הנישומים הרלוונטיים, הרי שלא ניתן לומר כי עניינן של המבקשות מצדיק חריגה מהמסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר. זוהי נקודה משלימה חשובה בעיני, אשר מן הראוי להדגישה.

11.

זאת ועוד, לא ניתן לקבל את טענת המבקשות כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מושא הבקשה עומדת בסתירה להלכות קודמות, מהן עולה כי בנסיבות מסוימות – בין היתר כאשר הרשות המקומית התרשלה – קמה לאזרח הזכות להגיש תביעה אישית, אף אם לא צעד במסלול הסטטוטורי. טענות מסוג זה אינן מהוות עילה להיעתר לבקשה, שכן הליך הדיון הנוסף אינו הליך ערעורי ו" השאלה אינה האם צדק או טעה בית המשפט ביחס לתוצאה אליה הגיע, אלא מהם מאפייניה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין " (דנ"מ 2876/18 עיריית רעננה נ' שמואל רחמים , פסקה 8 ( 19.7.2018)). הלכה פסוקה היא, כאמור, כי דרך המלך להעלאת טענות בעילות לפי סעיף 3(א) לחוק הערר היא מיצוי המסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק זה. מקרה זה אינו נכנס ל" פתח הצר " שנקבע בפסיקה המאפשר לבית המשפט לדון בעניינים שבאו לפניו אף מבלי שמוצה המסלול הסטטוטורי. כפי שפורט לעיל, במקרה דנן לא נפסקה הלכה חדשה. אדרבא המסקנה המתבקשת היא שהבקשה לדיון נוסף נועדה לפסוק הלכה חדשה בדמות הרחבת הפתח הצר המהווה חריג לכלל, בדבר מיצוי המסלול הסטטוטורי.

סוף דבר

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לנוכח התנהלות העירייה בהליך קמא, כמתואר לעיל, אין צו להוצאות.