דנ"מ 9824/09 מיכאל שלום נ. עיריית חיפה

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 1593/08 שלום נ' עיריית חיפה (טרם פורסם, 29.11.2009) (השופטים א' א' לוי , א' רובינשטיין וח' מלצר ), וכן בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בעתירה. בפסק הדין נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (סגן הנשיא ברלינר ), במסגרתו אושרה דרישת עיריית חיפה (להלן: המשיבה ) לפנות את עסק הרוכלות של העותר.

2.

העותר החזיק משנת 1987 ברישיון להפעלת 'עסק רוכלות' של מכירת פרחים על המדרכה ועל דוכן בתחומי המשיבה (להלן: העסק ). העותר לא עמד בתנאי רישיון העסק שניתן לו. הוא הרחיב את תחומי עסקו במדרכה כך שהוצר המעבר בה, וכן הרחיב את תחומי עסקו לגן הציבורי הסמוך תוך הריסת קיר תמיכה בגן וחפירה בו. בשלב מאוחר יותר אף הוסיף העותר במקום מבנה קבע בשטח של (לפחות) 29.7 מ"ר. בשנת 2001 החלה המשיבה בהליכי האכיפה כנגד העותר, ובשנת 2002 החלה מסכת ההתדיינות המשפטית בין העותר לבין המשיבה, אשר השתרעה על פני כמה ערכאות וארכה מספר שנים. בשנת 2007 הגישה המשיבה "דרישה לסילוק" מכח סעיף 23 לחוק העזר לחיפה (רוכלים), התש"ם-1980 (להלן: חוק העזר ). העותר סבר כי בעת ההיא כבר לא מדובר היה בעסק של רוכלות, ומשכך טען הוא כי אין למשיבה סמכות לדרוש את סילוקו לפי חוק העזר, ויש לנקוט במקום זאת בדרכים משפטיות אחרות.

3.

בפסק דין מפורט, שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים א' לוי ו ח' מלצר , דחה בית המשפט את ערעורו של העותר. בית המשפט נדרש לשאלה אם מדובר בעסק של רוכלות – כטענת המשיבה, או שמא בעסק "רגיל" – כטענת העותר. נקבע כי מדובר בעסק של רוכלות. נפסק כי אין לאפשר לעותר ליהנות משינוי אופיו של העסק, כאשר השינוי נעשה שלא כדין. "רוכלות אינה יכולה להשתנות לבניה שלא כדין", כך הודגש, "ואחר כך לטעון לזכויות על יסוד אדרתה החדשה". עוד נקבע כי בהליכים קודמים שהתקיימו בעניינו של העותר, לרבות בהליך של בקשת רשות ערעור פלילי שהוגש בשנת 2005 לבית משפט העליון, נקודת המוצא (שנשמעה גם מפיו של העותר) היתה כי מדובר בעסק של רוכלות. בעניין זה, כך קבע בענייננו, קיימות סתירות בטיעוני העותר העולות כדי השתק.

בית המשפט העליון המשיך ונדרש לשאלת תחולתו של סעיף 23 לחוק העזר, וקבע כי הוראת הסעיף אכן חלה במקרה זה. מכל מקום, כך נפסק, "שורש העניין שלפנינו הוא האם מקום שרוכלות משנה את פניה בחטא, על הרשות להפסיק להתייחס אליה ככזאת ולדון בה לפי פניה החדשים". על שאלה זו, כאמור, השיב בית המשפט העליון בשלילה, תוך שהוא נשען גם על פסיקה קודמת בעניין זה. עוד קבע בית המשפט כי "ההבחנה בין אכיפה מינהלית לשיפוטית שאליה נדרש המערער יפה כוחה בהקשרים שונים... אך בסופו של יום בהליכים שיפוטיים עסקינן וגם השכל הישר אינו יתום". לבסוף, דחה בית המשפט גם את טענתו של העותר בדבר היעדר שימוע, וזאת לנוכח ריבוי ההליכים שהתקיימו בעניינו.

4.

העותר סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין. השאלה המרכזית הצריכה התייחסות – כך נטען – היא אם ניתן לאכוף הליכי פינוי על-ידי "דרישה לסילוק", כמשמעותה בסעיף 23 לחוק העזר. דרישה זו, כך סובר המערער, מתאימה לסילוק מטלטלין בלבד. לעמדתו שאלה זו לא זכתה להתייחסות מספקת בפסק הדין, ומן הטעם הזה מבקש הוא לקיים הליך של דיון נוסף. כמו כן חוזר המערער על טענותיו בעניין סיווגו של העסק – אם 'עסק רוכלות' הוא אם לאו. בהקשר זה מבקש העותר להדגיש כי בשטח נשוא העתירה קיימת "קונסטרוקציה", המחוברת לרשת החשמל והמים ולא מדובר ב"עגלה" או "דוכן", ומשכך אין מקום להידרש להוראות סעיף 23 לחוק העזר. לחלופין טוען העותר, כי לאור העובדה שהעסק מהווה מקור פרנסתו ב-25 השנים האחרונות, יש מקום ל"הגמשת" ההנחיות בעניינו, וזאת בין היתר לאור הפגיעה הנטענת בחופש העיסוק שלו. עוד חוזר העותר וטוען כי בית המשפט "התעלם" מזכות השימוע המוקנית לו.

המשיבה מצידה סבורה שאין מקום לקיים דיון נוסף במקרה זה, שכן פסק הדין אינו מקיים את אותן "תכונות ייחודיות" המצדיקות קיומו של דיון נוסף. המשיבה מדגישה כי העותר מעלה טענות ערעוריות באופיין, וכי אין מקום להידרש להן בהליך של דיון נוסף.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הליך הדיון הנוסף לא נועד לשמש הליך של ערעור על פסק-דין של בית משפט העליון, ואין הוא במה לבחינה חוזרת של קביעותיו של בית משפט זה. הליך הדיון הנוסף שמור למקרים יוצאי דופן ונדירים, שבהם פסק בית המשפט העליון הלכה חשובה, קשה, חדשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. ההכרעה בפסק הדין נסמכה, כאמור, בעיקר על הסתירות שהתגלו בטענותיו של המערער, סתירות שנקבע כי הן עולות לכדי השתק, וכן על ניסיונו של המערער להיבנות משינוי המצב בפועל, על אף ששינוי זה נעשה שלא כדין. מ דובר

בהכרעה הנוגעת לנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, ואין המ דובר

בהלכה חדשה או קשה, המצדיקה דיון נוסף. העותר גם לא הצביע על קיומה של סתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון. יתר על כן, טענותיו השונות של העותר – בעניין האכיפה המנהלית, בשאלת אופיו וסיווגו של העסק והיעדר השימוע – נדונו כבר לגופו של עניין בפסק הדין. טעמיו של בית המשפט בהקשר זה נומקו בהרחבה, ואין מקום להידרש לטענות אלה בשנית במסגרת דיון נוסף.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. בנסיבות אלה, מתייתרת בקשת העותר לעיכוב ביצוע פסק הדין. העותר ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.