דנ"פ 10402/07ליאור מטיס נ. מדינת ישראל

1.לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטות ע' ארבל, א' חיות, ד' ברלינר ) בע"פ 170/07 ליאור מטיס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 19.11.07.

2.העותר הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בת.פ. 40182/05, בגין ביצוע עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א) ו(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ). לפי הנטען בכתב האישום רכש העותר, יחד עם דודו, רכב מסוג פג'ו, ויום לאחר מכן נסע עם רכב זה לעיר בת-ים, שם הוציא מאתר מסוים סם מסוכן מסוג קנבוס והעמיסו בתא המטען של הרכב. לאחר מכן נהג את הרכב למקום אחר בבת-ים, שם נטש את הרכב ובו הסם. מיד לאחר מכן נתפס הרכב על-ידי המשטרה, ובבדיקה התברר כי מדובר בסם במשקל כולל של 17.95 ק"ג נטו מחולק לשלושה שקים ובהם 28 חבילות ארוזות.

3.ביום 13.7.05 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט א' שהם ) את העותר לפי הודאתו. כתב האישום כלל גם בקשה לקבוע כי העותר הינו "סוחר סמים" ולהורות על חילוט רכוש שפורט בבקשה. אף על פי כן, במהלך הדיון שקדם להרשעת העותר לא חזרה התביעה על הבקשה הנ"ל, ובית המשפט המחוזי הרשיע את העותר מבלי להכריז עליו כעל "סוחר סמים". בעקבות זאת הגישה המדינה בקשה לתיקון הכרעת הדין כך שהעותר יוכרז כ"סוחר סמים". מספר ימים לאחר מכן הגישה המדינה גם בקשה לתיקון כתב האישום, כך שיתווסף רכוש נוסף לרכוש שפורט בכתב האישום לעניין בקשת החילוט. ביום 29.12.05 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בשתי הבקשות. לעניין תיקון הכרעת הדין קבע בית המשפט כי אין מניעה להכריז על העותר כ"סוחר סמים" גם לאחר מתן הכרעת הדין, ובטרם מתן גזר הדין בעניינו. לגוף העניין נקבע, כי על-מנת להכריז על העותר כ"סוחר סמים" לפי סעיף 36א(ב) לפקודה, יש לבחון האם מתקיימים התנאים הקבועים לכך בסעיף זה. התנאי הראשון מתייחס להרשעה בעבירה של עסקת סמים, ובהקשר זה צוין כי העותר הורשע בעבירת סמים אשר העונש המרבי בגינה הינו עשרים שנות מאסר, ועל כן מתקיים תנאי זה. התנאי השני הדרוש לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" הינו כי יוכח לבית המשפט כי אותו אדם הפיק או היה אמור להפיק רווח מעבירה של עסקת סמים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי:

"אין חולק כי מדובר בסם מסוכן במשקל המסתכם ב-17.95 ק"ג נטו, שחולק ל-28 שקיות נפרדות. כאשר בכמות כזו של סמים עסקינן, ובעיקר לנוכח חלוקתם הפנימית, נראה בעליל כי הנאשם ביקש לסחור במנות הסם ולהפיק רווחים נאים כתוצאה מביצוע עסקה או עסקאות סמים. הנאשם עצמו הודה כי הסמים לא הוחזקו על-ידו לשימושו העצמי, והדבר אף אינו סביר, בשים לב לכמות הסם ולדרך אריזתו. ניתן, אם כן, לקבוע כי מדובר בעסקת סמים שבה היה אמור הנאשם לזכות ברווח כספי, ומעשיו המתוארים בכתב האישום לא נעשו בהתנדבות, בלא קבלת שכר."

משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי שני התנאים הדרושים לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" מתקיימים בעניינו של העותר, ועל כן הכריז עליו כעל "סוחר סמים", בהתאם לסעיף 36א(ב) לפקודה.

באשר לבקשת התביעה לתיקון כתב האישום קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם התביעה התנהלה בצורה רשלנית, אין זה מן הראוי להנציח את טעותה ולאפשר לעותר ליהנות ממנה, ועל כן החליט כי גם דינה של בקשה זו להתקבל.

4.ביום 23.11.06 ניתן גזר הדין בתיק. פרק הזמן הארוך שחלף בין הכרעת הדין לגזר הדין נבע מתהליך שיקומי אותו עבר העותר בהמלצת שירות המבחן. לבסוף, החליט בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן, וגזר על העותר עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; 14 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 5,000 ₪. בנוסף, העמיד בית המשפט את העותר בפיקוח שירות המבחן למשך תקופה של שנה ממתן גזר הדין. באשר לבקשת החילוט, קבע בית המשפט המחוזי כי הרכב שבו נתפס הסם וכן סכומי הכסף שנתפסו בביתו של העותר יחולטו, וזאת בהסכמת העותר. כן הוסכם בין הצדדים כי 150,000 ₪ מתוך הסכום הכולל של 270,000 ₪ אשר היה מצוי בחשבון הבנק של העותר, הגיעו לידי העותר כפיצוי בעקבות תאונת דרכים שעבר, ועל כן אין לחלט סכום זה. לגבי 120,000 השקלים הנותרים בחשבון הבנק של העותר, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי העותר להרים את הנטל הרובץ על כתפו בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 31(6)(בב) לפקודה, להוכיח כי הכספים הגיעו ממקור חוקי, ועל כן הורה על חילוטם.

5.על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו הן העותר והן המדינה לבית-המשפט העליון. העותר הלין על עונש המאסר שהוטל עליו וכן על החלטת בית המשפט לחלט את סכום 120,000 השקלים מחשבון הבנק שלו. המדינה ערערה על קולת העונש וביקשה כי בית המשפט יטיל על העותר תקופת מאסר ממושכת יותר, שתרוצה בין כותלי הכלא. בטרם נשמעו הערעורים הגיש שירות המבחן בקשה לבית המשפט לביטול צו המבחן שניתן בעניינו של העותר, נוכח הידרדרות במצבו והעדר שיתוף פעולה מצידו עם שירות המבחן, וכן נוכח הגשת כתב אישום נוסף נגדו, באשמת קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה והחזקת נכס החשוד כגנוב. ביום 26.3.07 החליט בית המשפט העליון לדחות את המשך הדיון בערעורים עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת שירות המבחן להפקעת צו המבחן.

6.ביום 5.6.07 ניתן גזר דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, בעקבות בקשת שירות המבחן להפקעת צו המבחן. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי בגזר הדין המקורי ניתנה לעותר הזדמנות יקרה מפז לשקם את עצמו, ומשהכזיב את האמון אשר ניתן בו אין טעם להמשך שהייתו בפיקוח שירות המבחן. הודגש, כי מלכתחילה לא שיקף העונש שהוטל על העותר את הענישה הראויה והמקובלת בעבירה מהסוג שבה הורשע, ועל כן, משנסתם הגולל על ההליך השיקומי, יש להתאים את רמת הענישה לרמה הראויה והמתבקשת. נוכח האמור לעיל, העמיד בית המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל שנגזר על העותר על 18 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

7.בעקבות מתן גזר הדין המשלים הגיש העותר בקשה לתיקון הודעת הערעור, בה ביקש לאמץ את גזר הדין המקורי לעניין עונש המאסר, אולם טענותיו לעניין החילוט נותרו בעינן. המדינה מצדה חזרה בה מערעורה על קולת העונש, והודיעה כי היא מסתפקת בתקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין המשלים. ביום 19.11.07 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור. באשר לתקופת המאסר שנגזרה על העותר קבע בית המשפט העליון כי משהפר העותר את האמון שניתן בו, הרי ש" לא היה מקום לאותה התחשבות מירבית שבאה לידי ביטוי בגזר הדין המקורי וצדק בית המשפט קמא כאשר סבר כי בנסיבות אלה מן הראוי להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח. " עם זאת, צוין כי נוכח הדרך שעבר העותר עד לשלב בו התבקשה הפקעת צו המבחן, כמו גם גילו הצעיר והעובדה שככל הידוע לבית המשפט מדובר בהסתבכות נוספת אחת בלבד (ולא בעבירת סם), וכן כי לדבריו בשלב זה הוא עובד ולומד, הועמדה תקופת המאסר על שנה אחת.

8.באשר לשאלת החילוט, קבע תחילה בית המשפט כי הניתוק הכרונולוגי בין הכרעת הדין להכרזה אין בו משום עיוות דין לעותר, היות שהיה מודע לכוונתה של המדינה לדרוש את ההכרזה, ונשמרה זכותו להביא את טיעוניו וראיותיו לעניין התמלאותם של התנאים הנדרשים. בנסיבות אלה, בהן נשמרו זכויותיו במלואן, נקבע כי אין לאפשר לטעות האנוש שבגינה לא נעשתה ההכרזה במסגרת הכרעת הדין, להכתיב את גורל הבקשה. לגוף העניין, בחן בית המשפט את טענת העותר לפיה לא הפיק כל רווח מעבירת החזקת הסם שבה הורשע, וקבע כי מקובלת עליו החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה כמות הסם שמדובר בה, יחד עם הנתון שהסם היה מחולק ל-28 שקיות נפרדות, מחייבים את המסקנה, המעוגנת בשכל הישר, ולפיה המערער היה אמור להפיק רווח מהעבירה. בהקשר זה הודגש כי:

"המערער צריך היה לספק הסבר למה נועד הסם, מדוע היה מחולק, מדוע הוביל אותו וכיוצא בזה, כאשר ההסברים מקהים את עוקצן של העובדות, ומצביעים על כך שמה שנחזה להיות השלב הראשון בדרך להפצת הסם תוך גריפת רווחים נאים – איננו למעשה כזה. משלא עשה כן – המסקנה הלכאורית הופכת להיות גם המסקנה הסופית והיא עומדת בקריטריון הנדרש של למעלה מספק סביר."

לבסוף, התייחס בית המשפט גם לטענת העותר לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלדון בסוגיית אמצעי המחייה של העותר ובני ביתו. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון כי גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי היה על בית המשפט לומר את דברו, אין מקום לקבל את הערעור בנושא החילוט במלואו בשל עניין זה או לחלופין להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך השלמתו. זאת, מאחר ונאשם החפץ לטעון כי מדובר בסכום שנועד למחייתו השוטפת צריך להעלות טענה זו במפורש. בית המשפט ציין, אמנם, כי הנטל מוטל על התביעה, וכי ספק יפעל לטובת הנאשם. עם זאת, נקבע כי מדובר בנטל "רדום", עד אשר יעיר אותו הנאשם מתרדמתו. הודגש, כי אמצעי מחיה ומקום מגורים סביר מייצגים את תמצית קיומו של אדם וחזקה עליו כי כל ניסיון לפגוע בהם יזכה לתגובה מידית והולמת, באמצעות הבאת השגותיו וטענותיו בפני בית המשפט. בעניינו של העותר ציין בית המשפט כי הוא לא העיד ולא העלה טענה זו בפני המשפט המחוזי, וכי רק בהודעת הערעור נטען כי הוא זקוק לכסף למחייתו ולפרנסתה של אמו. מאחר שהטענה עלתה לראשונה רק בערעור בבית המשפט העליון, סבר בית המשפט כי הדרך הנכונה הינה לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לערכאת הערעור לתת כל החלטה שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתיתה, ולומר את דברו בהקשר זה בהתבסס על הראיות המצויות בתיק. נקבע, כי העותר עבד לאורך השנים וכי אינו סובל ממגבלות רפואיות המונעות ממנו להמשיך ולעבוד, ועל כן הדעת נותנת כי יוכל להמשיך ולפרנס את עצמו ולדאוג לעצמו למקום מגורים, כפי שעשה עד כה. כן צוין כי העותר אינו נשוי וכי מלכתחילה טען כי אמו היא שסייעה לו והעבירה לחשבונו כספים שזכתה בהם בפייס, ועל כן הטענה כי עליו לתמוך באמו הינה טענה סתמית, שאין לייחס לה משקל. על כן, החליט בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של העותר ביחס לחילוט הכספים מחשבונו.

9.על פסק-דין זה הגיש העותר את העתירה לדיון נוסף שלפניי. במסגרת עתירתו טוען הוא כי שגה בית-המשפט בפרשנותו לסעיפים 36א(ב) ו-36ג(ב) לפקודה. באשר לפרשנות סעיף 36א(ב) לפקודה, טוען העותר כי לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" לפי הסעיף, יש צורך להוכיח ברמה של למעלה מספק סביר כי אותו אדם הפיק רווח מעסקת סמים. בענייננו, טוען העותר כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה כמות הסם ואופן חלוקתו מצביעים על כך כי היה אמור להפיק רווח מעסקת סמים, אינה עומדת בנטל זה. לטענתו, קביעת בית המשפט העליון לפיה כמות הסם ואופן חלוקתו מעבירים את נטל הבאת הראיות אל העותר, מנוגדת אף היא ללשון החוק ולתכליתו. באשר לפרשנות סעיף 36ג(ב) לפקודה, טוען העותר כי שגה בית המשפט בהימנעו מהחזרת הדיון בשאלה זו לבית המשפט המחוזי ובמתן הכרעתו בסוגיה זו מבלי לשמוע ראיות וללא תשתית עובדתית מלאה.

10.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כידוע, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לקיימו רק כאשר נפסקה הלכה משפטית חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי בית המשפט ידון בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בענייננו, בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, וודאי שלא כזו שקשיותה או חידושה מצדיקים קיום דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט . בטענותיו של העותר העומדות בבסיס בקשתו מוצגת פרשנות מוטעית של האמור בפסק-הדין, ולפיה פורשו סעיפי הפקודה כביכול באופן הסוטה מלשון החוק; אין בפסק הדין פרשנות חדשנית אלא יישום הוראות החוק על ענייננו. הפרשנות האמורה אינה מקימה עילה לדיון נוסף בפסק הדין.

11.באשר לטענת העותר לפיה שגה בית המשפט בפרשנותו לסעיף 36א(ב) לפקודה – בשאלה זו טוען העותר כי בית המשפט קבע בעניינו כי לשם הוכחת "הפקת רווח" מעסקת סמים אין צורך בעמידה בנטל הוכחה של למעלה מספק סביר, ולא היא. בית המשפט לא התייחס לרמת ההוכחה הנדרשת אלא קבע במפורש בפסק-דינו כי:

"בית משפט קמא סבר כי הכמות שמדובר בה, כשאליה מצטרף הנתון כי הסם היה מחולק ל-28 שקיות נפרדות, די בה כדי להוכיח כי המערער היה אמור להפיק רווח מעבירה של עסקת סמים – ומסקנתו המעוגנת בשכל הישר – מקובלת עלי."

בהמשך, אף ציין בית המשפט כי על-מנת להפריך את המסקנה הטבעית הנובעת מהנסיבות שתוארו, צריך היה העותר לספק הסברים אשר יוכלו להקהות את עוקצן של העובדות, וכי משלא עשה כן עומדת המסקנה הנובעת מהן בקריטריון הדרוש של למעלה מספק סביר.

12.אין בקביעות אלה כל חידוש. הלכה ידועה היא, כי גם לשם עצם ההרשעה בעבירה פלילית (להבדיל מההכרזה על אדם כ"סוחר סמים") די בקיומן של ראיות נסיבתיות, המצביעות, בהשתלבותן יחד וברמת הוודאות הדרושה, על אחריותו הפלילית של הנאשם (ראו, בין היתר: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007; להלן: עניין קייס ). וכפי שנקבע בעניין קייס :

"ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים...

ראוי לציין כי אימוץ גרסה מפלילה מעבר לספק סביר על יסוד ראיות נסיבתיות לא בהכרח יענה באופן מלא על כל השאלות, התמיהות והסתירות האפשריות העשויות לעלות מתשתית הראיות, ואשר אין להן בהכרח תשובה מלאה.

...על רקע כללי יסוד אלה, הוגדר ה"ספק הסביר" כספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן הספק הסביר."

בענייננו, העובדה כי בחזקתו של העותר נתפסו קרוב ל-18 ק"ג נטו של סם הקנבוס, כשהוא מחולק ל-28 שקיות נפרדות, יחד עם העובדה שהעותר לא הציג כל הסבר סביר לכך, אינן מותירות שאלה אמיתית באשר למסקנה הנובעת מעובדות אלה, ולפיה היה העותר אמור להפיק רווח מהעבירה אותה ביצע.

13.יתרה מכך, גם השימוש בחזקות שבעובדה, המבוססות על שכל ישר ועל ניסיון החיים, אינו זר לשיטתנו, והוא מוכר ומקובל בכל ענפי המשפט ובכלל זה גם במשפט הפלילי (ראו ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.2.2006)). הערכת ראיות התביעה בנויה על היסק הגיוני ומושכלות של שכל ישר, והטלת ספק סביר במסקנות המתבקשות ממערכת ראיות נתונה מותנית אף היא בעמידה באמות מידה של סבירות ועליה להתיישב עם מהלכי חיים מסתברים (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(1), 745, עמ' 765-766 (2004)). בענייננו, נוכח הכמות הגדולה של הסם ואופן חלוקתה, לא ראה בית המשפט אפשרות סבירה כי העותר לא אמור היה להפיק כל רווח מביצועה של העבירה. בנסיבות אלה, הגיע בית המשפט לקביעתו כי מסקנתו בדבר היות העותר "סוחר סמים" כמשמעותו בחוק, עומדת בקריטריון הנדרש של הוכחה באמות המידה של משפט פלילי.

14.אשר לטענת העותר כי שגה בית המשפט בהימנעו מהחזרת הדיון בשאלת החילוט בהתאם להוראת סעיף 36ג(ב) לפקודה, לשם בירור קיומם של אמצעי מחייה סבירים לעותר ולבני משפחתו הגרים עמו. בעניין זה קבע, אמנם, בית המשפט בפסק-דינו כי יוצא הוא מנקודת ההנחה שהיה על בית המשפט המחוזי לומר את דברו בסוגיה זו, גם אם הצדדים לא הפנו את תשומת לבו אליה. עם זאת, נקבע כי אין מניעה שבית המשפט הדן בעניין כערכאת ערעור יתייחס בפסק-דינו לשאלה, וכי אין הכרח בהשלמת הדיון בסוגיה זו בערכאה הדיונית דווקא. לצורך הערכת שאלת קיומם של אמצעי מחיה סבירים לעותר ולבני ביתו לגופה, ציין בית המשפט כי קיים הבדל בין סכומי כסף גדולים המצויים בחשבון הבנק, כמו בענייננו, לבין משכורת שוטפת הנכנסת לבנק מדי חודש בחודשו. כן צוין כי אמנם מוטל נטל ההוכחה בהקשר זה על התביעה, אולם כי מדובר ב"נטל רדום", אשר על הטוען לפגיעה באמצעי מחייתו להעירו ולהעלותו בפני בית המשפט. בענייננו, העותר לא העלה טענה זו בבית המשפט המחוזי, והיא הועלתה על-ידו לראשונה רק בהודעת הערעור. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי אין מניעה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתיתה, בהתאם לראיות אליהן הופנה על-ידי הצדדים. בהקשר זה צוין, כי העותר עצמו טען כי עבד לאורך השנים, וכי אינו סובל ממגבלה רפואית המונעת ממנו להמשיך ולעבוד. כן צוין כי העותר אינו נשוי, וכי בניגוד לטענתו הנוכחית כי אמו תלויה בו לפרנסתה, טען בפני בית המשפט המחוזי כי אמו היא שהפקידה סכומי כסף בחשבונו. בנסיבות אלה, מצא בית המשפט שטענת העותר כי חילוט הכספים מחשבונו יפגע באמצעי המחיה הבסיסיים להם הוא זקוק, הינה טענה סתמית וחסרת ביסוס, ועל כן דינה להידחות. גם בעניין זה איני רואה כי הכרעת בית המשפט מעוררת שאלה המצדיקה דיון נוסף. בית המשפט לא התעלם מטענת העותר, ועל פי סמכותו ושיקול דעתו ראה לדון בה לפי הראיות והטענות אותן העלה בפניו לראשונה העותר עצמו.

אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.