דנ"פ 1423/11 מאיר כהן נ. מדינת ישראל

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.2011, להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחתה לגופה - בדעת רוב השופטים א' חיות ו- ע' פוגלמן , למול דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין - בקשת רשות ערעור שהגיש העותר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסוגיית אופן מניין תקופת פסילת רישיון הנהיגה שהוטלה עליו.

2.

בתמצית יצוין כי ביום 5.2.2009 גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים על העותר עונש של פסילת רישיון למשך חודשיים. ביום 2.11.2009 הפקיד המבקש את רישיונו ולפיכך - ובהתאם לסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה אליו נדרש בהמשך - תקופת הפסילה הייתה אמורה להמשך עד ליום 2.1.2010. ביום 17.11.2009, קודם שתמה תקופת הפסילה הראשונה, נגזר על העותר עונש פסילה נוסף, הפעם בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר הועמד ביום 8.4.2010 על שנה במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. באותו יום הפקיד המבקש במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מסמך המעיד על כך שרישיונו מופקד בבית המשפט לתעבורה בירושלים.

השאלה שנתעוררה בהליכים שקדמו לעתירה הייתה האם את תקופת הפסילה השנייה יש למנות מתום תקופת הפסילה הראשונה (2.1.2010) או מיום בו הופקד המסמך במזכירות בית המשפט בתל-אביב (8.4.2010) - פער של שלושה חודשים ושבוע. בהיבט הכללי יותר חייבו ההליכים הכרעה בשאלה הנוגעת למניין תקופת הפסילה במצב בו הוטל על אדם יותר מעונש פסילה אחד, ורישיונו הופקד בבית המשפט בעקבות עונש הפסילה הראשון. השאלה הממוקדת שהתעוררה הייתה האם במצב דברים זה מחויב אותו אדם להגיש תצהיר בהליכי הפסילה הנוספים ובו יצהיר על הפקדת רישיונו במסגרת הליך הפסילה הראשון.

3.

המחלוקת שהתעוררה נשענה על הוראות סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ) ושילובן עם הוראות תקנה 557 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: תקנות התעבורה ). וכך קובע סעיף 42:

" פסילה וחישוב תקופתה

42.(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.

(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין -

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;

(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור".

לצידו קובעת תקנה 557 לתקנות התעבורה כי:

" רשיון שפקע תוקפו או שאבד

557.(א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.

(ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.

(ג) מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה".

4.

בהישען על הוראות אלה בחן בית המשפט בהליך נשוא העתירה כיצד יש למנות את תקופת הפסילה שהוטלה על העותר. השופט רובינשטיין קבע כי בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 42(ג), תקופת הפסילה הראשונה אינה נמנית מיום מתן גזר הדין כי אם מיום הפקדת הרישיון, אך הוסיף וקבע כי לשיטתו כלל זה אינו מתייחס לתקופת הפסילה השנייה. לפיכך, קבע כי הוראות סעיף 42(ב) מלמדות כי אם התקופה השנייה הוטלה בטרם הסתיימה הראשונה יחושבו התקופות במצטבר, ותקופת הפסילה שתקפה באותה עת תוארך. המדינה מצידה טענה לפרשנות אחרת (שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי), לפיה גם את תקופת הפסילה השנייה יש למנות רק מן המועד בו נמסר הרישיון למזכירות בית המשפט ולחלופין הופקד תצהיר חלף הרשיון, בהתאם להוראות תקנה 557. בהקשר זה קבע השופט רובינשטיין כי תקנה 557(ב) אינה יכולה לבסס חיוב להפקדת תצהיר בבית המשפט בו הושתה תקופת הפסילה השנייה, שכן לשיטתו התקנה אינה מתייחסת למי שרישיונו כבר מופקד, אלא למי שרישיונו נפסל אך מסיבות שונות אינו יכול להפקידו במזכירות בית המשפט. בכלל זה, נשען השופט רובינשטיין על עמדה שהציגה המדינה בתיק אחר בנוגע לפרשנות תקנה 557 (רע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.11.2010, להלן: עניין פלוני ), שם דובר בקטין שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה.

נוכח האמור, מצא השופט רובינשטיין כי בנסיבות כדוגמת נסיבותיו של העותר, יש למנות את תקופת הפסילה השנייה במצטבר מתום תקופת הפסילה הראשונה, ולפיכך הורה על קבלת בקשת רשות הערעור. לצד זאת, חזר השופט רובינשטיין ופנה אל מתקין התקנות למען יפעל להסרת "חללי אי-הבהירות" כפי לשונו שעדיין מותירות תקנות התעבורה בנוסחן הנוכחי, אשר אינם ראויים בכלל ובמיוחד עת מדובר בהליך פלילי.

5.

לעומתו, סברה השופטת א' חיות כי דין בקשת רשות הערעור להדחות לגופה. לשיטתה, הפרשנות שניתנה על-ידי השופט רובינשטיין , לפיה סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה אינו מתייחס לתקופת הפסילה השנייה, הינה פרשנות מצמצמת שאינה מתחייבת מלשון הסעיף. לעמדת השופטת חיות , פרשנות זו מביאה לתוצאה מרחיקת לכת לפיה המקרים בהם מוטלת על נאשם תקופת פסילה נוספת בעודו מרצה תקופת פסילה קודמת יוצאו לחלוטין מכלל תחולת תקנות התעבורה. בשים לב לקביעתה זו, בחנה השופטת חיות האם תקנות התעבורה כוללות הוראה רלוונטית לנסיבות שנוצרו בעניינו של העותר, ומצאה כי שאלה זו הוכרעה כבר במידה רבה בפסק דינו של בית המשפט ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.2005, להלן: עניין ביטון ). שם, קבע השופט א' א' לוי כי "נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה (אשר שב והורשע בעבירת תנועה - ד.ב.) שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש..." (פסקה 8 לפסק הדין בעניין ביטון ).

לפיכך, ובהמשך לאשר נקבע בפסק הדין בענייו ביטון, קבעה השופטת חיות כי את תקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה יש לפרש כך ש"החובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרשיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת", והוסיפה וקבעה כי "ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרשיון שהפקיד כאמור... עליו לבצע תחליף הפקדה... ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך". לצד זאת, הצטרפה השופטת חיות להערותיו של השופט רובינשטיין שהופנו למחוקק המשנה.

השופט ע' פוגלמן הצטרף לפסק דינה של השופטת חיות .

6.

לשיטת העותר, יש לערוך דיון נוסף בפסק הדין שכן נקבעה בו הלכה חדשה, העומדת בסתירה לפסק דינו של בית המשפט בעניין פלוני . בין היתר נטען על-ידי העותר בהקשר זה כי בהליך נשוא העתירה הציגה המדינה עמדה פרשנית שונה ביחס לתקנה 557 מזו שהוצגה על-ידה בעניין פלוני , ולפיכך ראוי להביא עניין זה לדיון נוסף. עוד נטען כי קביעות פסק הדין הינן בעלות השלכות מרחיקות לכת על ציבור הנהגים וכן על דיני הנזיקין. לצד זאת, העלה העותר טענות נגד נימוקי פסק הדין לגופם שכן לשיטתו מהווה דעת הרוב חקיקה שיפוטית שאין בה הגיון, המחייבת הפקדה כפולה ונטולת הצדקה בנסיבות בהן כבר הופקד הרישיון בידי הרשות שאמורה להיות מסוגלת להורות על העברת רישיון הנהיגה לבית המשפט בו הוטלה הפסילה הנוספת.

7.

דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות. כידוע, על מנת להראות כי נתקיימו בפסק דין התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), נדרש בשלב ראשון להצביע על דבר קביעתה של הלכה בפסק הדין. בנסיבות העניין שלפנינו, וכפי שקבעה אף השופטת חיות בפסק דינה, נראה כי השאלה העיקרית שעמדה לדיון הוכרעה במידה רבה לפני שנים מספר בפסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון, כך שקביעות פסק הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף נשענות על עיקריה של הכרעה זו, בשינויים המחויבים. ממילא מתחייבת המסקנה כי לא ניתן לראות בקביעות פסק הדין בהליך שלפניי משום הלכה, ודי בכך על מנת להביא לדחיית העתירה.

ברם, וגם אם אהיה נכונה להניח כי מפסק דינה של דעת הרוב עולה חידוש מסוים - ואולי אף חידוש חשוב - באשר לפרשנות סעיף 42 לפקודת התעבורה ולדין הנוהג בעניינו של בעל רישיון שהפקידו לאחר הרשעה ולאחר מכן הורשע ונגזר דינו בעבירת תעבורה נוספת, הרי שלכל היותר מהווה חידוש זה משום פיתוחה של ההלכה שנקבעה בעניין ביטון , ובכך, כידוע, אין די כדי להצדיק עריכת דיון נוסף בפסק הדין (וראו: דנ"א 8045/06 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מליבו ישראל בע"מ (לא פורסם, 21.5.2007)).

מעבר לכך, ובניגוד לטענת העותר, אף לא מצאתי כי פסק הדין עומד בסתירה לפסק הדין בעניין פלוני , על נסיבותיו הייחודיות. מעיון בפסק הדין בעניין פלוני עולה כי בנסיבות המקרה שם דובר בקטין במועד ביצוע עבירותיו שמעולם לא היה בעל רישיון. במצב דברים זה, הסכימה המדינה בהליך שם כי לא ניתן להחיל עליו את הוראות תקנה 557 נוכח לשונה המפורשת המדברת בלשון "בעל רשיון" (וראו תקנה 557(א)). מצב דברים זה שונה מנסיבות עניינו של העותר, אשר במועד פסילתו הראשונה היה בעל רישיון שהופקד בבית המשפט, ולפיכך, על-פני הדברים לא הייתה מניעה להחיל בעניינו את הוראות תקנה 557.

8.

אשר על כן, באתי לכלל מסקנה כי בפסק הדין לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, ומכאן שדין העתירה להדחות. ממילא נדחית גם הבקשה שצורפה לה לעיכוב ביצוע עונש הפסילה שהוטל על העותר. לצד זאת, אצטרף אף אני לקריאת חבריי למחוקק המשנה לפעול להסדרת העמימות הקיימת בתקנות התעבורה בנוסחן הנוכחי, באופן שיביא להגברת הוודאות המתחייבת בהליכים פליליים בכלל, ובאלה המוסדרים על-ידן בפרט.