דנ"פ 1729/14 ערפאת ביומי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 7046/13 מדינת ישראל נ' זועבי (24.2.2014) (מפי השופט נ' סולברג , בהסכמתם של השופטים א' חיות ו נ' הנדל ) , שבו התקבל בין היתר ערעורה של המדינה על קולת העונשים שנגזרו על המבקשים.

רקע

2.

המבקשים (שיכונו להלן נאשמים 7-5 ) הורשעו, יחד עם חמישה נאשמים נוספים (נאשמים 4-1, 8), על-פי הודאתם, בפרשה חמורה של עסקאות נשק וסמים. כתב האישום המתוקן שעל-פיו הורשעו המבקשים כולל אחד-עשר אישומים. עניינה של הבקשה שלפניי בעונש שנגזר על נאשמים 7-5 בשל האישום הראשון בכתב האישום.

3.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, סוחרי סמים תושבי לבנון – אדם המכונה אבו עלי ואדם נוסף בשם סעד – הפועלים בשירות ארגון החיזבאללה, קשרו קשר להכניס כמויות גדולות של חומר נפץ לישראל, המסוגלים לשמש לעשרות פיגועי טרור קטלניים (להלן: החבילה ). על פי האישום הראשון , פעלו אבו עלי וסעד מול אנשים שונים בישראל, ובהם נאשמים 7-5, להעברת החבילה מלבנון לתחומי ישראל. אבו עלי וסעד הציגו בפני המעורבים, ה"חוליות" בשרשרת הברחת החבילה, מצג שלפיו מדובר בעסקת סמים וכי בחבילה ישנו סם מסוכן. פעולת ההברחה על שלביה השונים תוארה בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, ונזכיר כאן בקצרה את עיקרי הדברים הנחוצים לענייננו. עובר לחודש יוני 2012, ביקש אבו עלי ממכר שלו בשם נואף חטיב (להלן: נואף ), להכניס עבורו את החבילה לישראל, באומרו כי מדובר בחבילה ובה 20 ק"ג של סם מסוג קוקאין. בהמשך, פנה סעד

ל נאשם 2 , והציע לו לאסוף את החבילה ממקום הסמוך לגדר הגבול, ולמסרה לנואף. נאשם 2 פנה בתורו לנאשם 3 , וביקשו לגשת לגדר הגבול ולאסוף את החבילה עבורו. ביום 5.6.2012 נשלח נאשם 3 אל גדר הגבול, שם אסף את החבילה, בסוברו כי מדובר בכ- 20 ק"ג

של סם מסוג קוקאין. בהמשך הטמינו נאשמים 3-2 את החבילה בסמוך לביתו של נאשם 2 בכפר עג'ר. לאחר מכן, פנה אבו עלי לנואף וביקש כי נואף יפנה לנאשם 2 לשם קבלת החבילה. נואף, מצידו, פנה ל נאשם 4 , וביקשו להוציא את החבילה מחוץ לכפר עג'ר בתמורה לתשלום. הנאשם 4, בסוברו שמדובר בסם מסוכן מסוג חשיש, עשה כדבריו של נואף. במועד שנקבע, הגיע נאשם 4 למקום המסתור בכפר רג'ר, שם הועמסה החבילה לרכבו על-ידי נואף. נואף הנחה את נאשם 4 לנסוע לכיוון נקודת מפגש שנקבעה מבעוד מועד, וכך עשה נאשם 4. בהמשך מסר נאשם 4 את החבילה לידיו של נאשם 5, בסוברו שבחבילה סם מסוכן מסוג חשיש.

למפגש בין נאשמים 4 ו-5, שבמהלכו הועברה החבילה מיד ליד, קדמה קשירת קשר בין נאשם 1 – שפעל בתיאום עם אבו עלי –

לבין נאשמים 7-5, לביצוע עסקת סמים בדרך של קבלת החבילה מידי שליח והעברתה למקום מסתור. כשבועיים לפני מועד העברת החבילה, ערך נאשם 1 יחד עם נאשם 7 סיור מקדים על מנת לאתר מקומות אפשריים להעברת החבילה, תוך שנאשם 7 מודע לכך שמדובר בעסקה הקשורה בסם מסוכן שמקורו בלבנון. במקביל, בסמוך למועד העברת החבילה, תכננו נאשמים 1 ו-5 כי נאשם 5, אשר סבר שמדובר בסם מסוכן, ייסע לקבל את החבילה מידיו של שליח, הוא הנאשם 4. בד בבד, תכננו נאשם 1 ונאשם 6, כי נאשם 6, אשר אף הוא סבר שמדובר בהעברת סם מסוכן, ייסע בחלק מהדרך למקום המפגש על מנת לוודא כי ציר הנסיעה פנוי מנוכחות משטרתית.

ביום המפגש עם נאשם 4 יצאו נאשמים 1, 5 ו-6 לדרך כמתוכנן, ברכבים נפרדים. בטרם יצאו לדרך, הורה נאשם 1 לנאשם 7 להמתין לחבורה בביתו שבנצרת. נאשם 5 הגיע למקום המפגש, שם קיבל כאמור את החבילה מידיו של נאשם 4, ודיווח על הנעשה לנאשם 1. לאחר השלמת העברת החבילה, נסעו השלושה – נאשמים 1, 5 ו-6 – לנצרת, שם העביר נאשם 1 את החבילה מרכבו של נאשם 5 לרכבו, ונסע לכיוון ביתו של נאשם 6. בביתו של נאשם 6 בדקו נאשמים 1 ו-6 את תכולתה של החבילה. בשלב זה נתעורר חשדו של נאשם 1 שמדובר בחומר נפץ, ולא בסם מסוכן. בהמשכו של היום הורה נאשם 1 לנאשם 7 להוציא את החבילה מתא המטען של רכבו ולהעבירה לידיו. נאשם 7 עשה כפי שנתבקש, בסוברו כי מדובר בסם מסוכן, ונאשם 1 הטמין את החבילה באדמה. ממועד זה ועד למעצרו עמד נאשם 1 בקשר עם אבו עלי, ובמהלך השיחות ביניהם הבין נאשם 1 באופן ודאי שמדובר בחומר נפץ. אף על פי כן, הסכים נאשם 1 לשמור את החבילה ברשותו. בהמשך גילה נאשם 1 לנאשם 6 מהו תוכנה של החבילה. בתגובה, הפציר נאשם 6 בנאשם 1 לזרוק את חומר הנפץ ולהשמיד את הטלפונים הסלולאריים שבהם נעשה שימוש במהלך ההברחה, אך לשווא. ביום 12.7.2012 נחשפה ונתפסה החבילה על-ידי כוחות הביטחון.

בשל השתלשלות האירועים המתוארת באישום הראשון, הורשעו נאשמים 7-5 בבית המשפט המחוזי בעבירות אלה: נאשמים 6-5 הורשעו בניסיון לסחר בסם; ניסיון להחזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד; קשירת קשר לביצוע פשע; והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. נאשם 7 הורשע בסיוע לניסיון יבוא סם; ניסיון להחזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד; קשירת קשר לביצוע פשע; והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. בהמשך, גזר בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ת' כתילי , השופט א' קולה והשופט ד' צרפתי ) את דינם של הנאשמים. בית המשפט קבע את מתחם הענישה לכל נאשם לפי חלקו בביצוע העבירות מושא האישום הראשון. ביחס לנאשם 5 נקבע כי המתחם הראוי הוא בין 2 ל-4 שנות מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה, קנס כספי ופסילת רישיון; ביחס לנאשם 6 נקבע כי המתחם הראוי הוא בין שנה לבין 3 שנות מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה ופסילה רישיון; וביחס לנאשם 7 נקבע כי המתחם הראוי הוא בין שנה לבין 3 שנות מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה ופסילת רישיון.

בנוסף לעבירות אלה, הורשעו הנאשמים 7-5 בעבירות נוספות. נאשמים 7-6 הורשעו בסיוע לסחר בסם מסוכן בשל מעורבותו של נאשם 7 בהעברת כספים לאבו עלי מישראל ללבנון (אישום שני), ובשל מעורבותו של נאשם 6 בהעברת כרטיסי סים לטלפונים ניידים אל שליח מטעמו של אבו עלי בירדן (אישום שלישי). בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם הענישה ההולם עבור נאשם 7 נע בין 4 ל-10 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה; וכי מתחם הענישה ההולם עבור נאשם 6 נע בין 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה. כמו כן, הורשעו נאשמים 7-5 בביצוע עבירות שונות בנשק (האישום השביעי עד האישום האחד עשר). בית המשפט המחוזי דן בעבירות הנשק במאוחד, וקבע מתחם ענישה שבין 24 ל-40 חודשי מאסר בפועל בעניינם של נאשמים 7-6, ומתחם ענישה שבין 18-9 חודשי מאסר בפועל בעניינו של נאשם 5.

על רקע האמור לעיל, גזר בית המשפט המחוזי על נאשמים 7-5 את עונשם: על נאשם 5 הוטלו 34 חודשי מאסר, מתוכם 22 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי; קנס בסך 5000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו; ופסילת רישיון למשך 36 חודשים, מתוכם 18 חודשי פסילה בפועל והיתרה על-תנאי. על נאשם 6 הוטלו 44 חודשי מאסר, מתוכם 32 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי; קנס בסך של 5000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו; ופסילת רישיון למשך 24 חודשים, מתוכם 12 חודשי פסילה בפועל והיתרה על-תנאי. על נאשם 7 הוטלו 42 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי; קנס בסך של 5000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו; ופסילת רישיון למשך 24 חודשים, מתוכם 12 חודשי פסילה בפועל והיתרה על-תנאי.

למען השלמת התמונה יצוין, כי על הנאשם 1 נגזרו בין היתר 7.5 שנות מאסר בפועל. זאת, בשל חלקו המרכזי במעשים מושא האישום הראשון והרשעתו בעבירות נוספות. בשל מעורבותו של נאשם 4 באירועים מושא האישום הראשון, הורשע נאשם 4 בניסיון לסחר בסם; ניסיון להחזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד; קשירת קשר לביצוע פשע; והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע . בגין עבירות אלה נגזרו על נאשם 4 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 בפועל והיתרה על-תנאי; קנס בסך 7500 ש"ח או חודש מאסר תמורתו; ו-36 חודשי פסילה, מתוכם 12 חודשי פסילה בפועל והיתרה על-תנאי. נאשם 4 לא הורשע בעבירות נוספות.

המדינה הגישה ערעורים כנגד קולת עונשי המאסר שנגזרו על נאשמים 7-5, וכן על קולת העונשים שנגזרו על נאשם 1 ועל נאשם 4. נאשם 4 הגיש מצידו ערעור על גזר דינו. בהמלצת בית המשפט, לאחר הדיון, חזר בו נאשם 4 מערעורו, וגם המדינה ויתרה על הערעור בעניינו.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

4.

בית משפט זה מצא כי מתחמי הענישה שנקבעו ביחס לעבירות שבהן הורשעו הנאשמים 7-5 באישום הראשון אינם משקפים נאמנה את חומרת המעשים ומידת אשמתם של נאשמים אלה. בית המשפט עמד על כך שחלקם של נאשמים 6-5 בשרשרת הברחת החבילה היה אמנם פחוּת מזה של נאשם 1 – אשר "ניצח על המלאכה" (פסקה 21 לפסק הדין בערעור) – אולם מעשיהם תרמו רבות להצלחת הברחת החבילה. בית המשפט עמד על כך שחלקו היחסי של נאשם 7 בפרשה הוא קטן יותר ביחס למעשיהם של נאשמים 1, 5 ו-6, ובשל כך הורשע בסיוע בלבד; אולם, נקבע כי אין להמעיט מהסיוע הממשי שהעניק להצלחת המעשים. על רקע זה, נקבע כאמור כי יש מקום להתערבות במתחמי הענישה במסגרת האישום הראשון. על כן, מתחם הענישה בעניינו של נאשם 5 הועמד על טווח שבין 3.5 ל-6 שנות מאסר; מתחם הענישה בעניינו של נאשם 6 הועמד על טווח שבין 3 ל-5 שנות מאסר; ומתחם הענישה בעניינו של נאשם 7

הועמד על טווח שבין 2.5 ל-4.5 שנות מאסר. בית המשפט סבר כי גם מתחם הענישה שנקבע ביחס למעשיו של נאשם 1 אינו ראוי, והעמידו על מנעד שבין 7 ל-12 שנות מאסר. זאת, חלף המנעד שבין 5 ל-8 שנות מאסר שקבע בית המשפט המחוזי. אשר לעבירות הנוספות שבהן הורשעו נאשמים 7-5, בית המשפט הסכים לעמדת המדינה שלפיה מתחמי הענישה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי הם מקלים. אולם, נקבע כי אין מדובר בסטייה ממדיניות הענישה הראויה, במידה כה רבה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. בסופו של דבר, בהתחשב במכלול העבירות שבהן הורשעו נאשמים 7-5, כמו גם בנסיבותיהם האישיות, הועמד עונש המאסר שנגזר על נאשם 5 על 4 שנות מאסר בפועל (חלף עונש מאסר בפועל בן 22 חודשים); עונש המאסר שנגזר על נאשם 6 הועמד על 5 שנות מאסר בפועל (חלף עונש מאסר בפועל בן 32 חודשים); ועונש המאסר שנגזר על נאשם 7 הועמד על 4.5 שנות מאסר בפועל (חלף עונש מאסר בפועל בן 30 חודשים).

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

5.

לטענת המבקשים, פסק הדין בערעור עומד בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, שלפיה יש להשית עונשים דומים על נאשמים שהורשעו בעבירות דומות

שהן חלק מפרשה אחת. לטענתם, על אף שחלקו של נאשם 4 במעשים מושא האישום הראשון היה גדול ביותר ולמצער זהה לחלקם של נאשמים 6-5, התוצאה המתקבלת מפסק הדין בערעור היא שעונש המאסר בפועל שנגזר עליו – 24 חודשי מאסר בפועל – נמוך באופן משמעותי מעונשי המאסר בפועל שנגזרו על המבקשים. תוצאה זו, טענו המבקשים, יוצרת הפלייה פסולה בינם לבין נאשם 4 ואינה עולה בקנה אחד עם עיקרון אחידות הענישה. לפיכך, לטענתם, מוצדק לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

הכרעה

6.

דין הבקשה להידחות. עיון בפסק הדין מושא הבקשה אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה או קשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

7.

טענתם של המבקשים כי לא נשמר עיקרון אחידות הענישה ביניהם לבין נאשם 4, אינה בגדר טענה כנגד הלכה חדשה שנפסקה בפסק הדין, כי אם כנגד העונשים הקונקרטיים שנגזרו עליהם ועיוות דין שלטענתם נגרם להם. טענה זו היא טענה ערעורית באופייה, שאינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"פ 6738/99 גוטליב נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 23.1.2000)). מכל מקום, נושא ההפליה לא נדון בפסק הדין בערעור, וממילא לא נפסקה בו כל הלכה (ראו והשוו: דנ"פ 4659/97 דרעי נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 31.7.1997)).

8.

כבר נפסק כי הטענה כי בית המשפט סטה מעקרון אחידות הענישה, "רחוקה מלמקם את המקרה שלפנינו בקבוצה המצומצמת של מקרים שבהם קמה עילה לפתוח מחדש, בדיון נוסף, עניין שהכריע בו בית המשפט העליון בהרכב שלושה" (דנ"פ 10464/09 ג'בארין נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 31.12.2009); ראו והשוו גם: דנ"פ 8113/96 סרדיה נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 18.12.1996)). הדברים יפים גם לענייננו. עיקרון אחידות הענישה לא תמיד מכריע את הכף. "עיקרון אחידות הענישה נועד למנוע אפלייה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות; אך לא בא לכפות על בית המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 12.2.2002)). גם אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי עונשו של נאשם 4 קל מזה שהיה ראוי להטיל עליו, אין מניעה שבית המשפט יטיל עונשים הולמים על שותפיו, נאשמים 7-5 ( שם ). בבחינת למעלה מן הצורך יצוין, כי נאשמים 7-5, בשונה מנאשם 4, הורשעו בעבירות נוספות, ובהן עבירות בנשק. עונשי המאסר שנגזרו עליהם משקפים אפוא גם את הרשעתם בעבירות אלה.

9.

סוף דבר: אין בענייננו הלכה המצדיקה דיון נוסף. הבקשה נדחית מבלי שהתבקשה תשובה.