דנ"פ 1901/98 מדינת ישראל נ. אחסאן ג'עברי

עתירה לקיום דיון על פסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים א' גולדברג וי' גולדברג) בע"פ 5395/96 מיום 8.3.98.

1.עניינה של עתירה זו הוא שאלת ההליך הראוי להפעלת סמכותו של בית המשפט מכח סעיף 3(ג) לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו1996- (להלן: החוק). סעיפים 3(א) ו-(ב) לחוק קובעים את מנגנון שחרורם של אסירים ועצירים מכח "הסכמי אוסלו" ואילו סעיף 3(ג) קובע את ההליך שיינקט כנגד מי שהפר את תנאי שחרורו. הסעיף קובע כי:

"הופר תנאי מתנאי השחרור או ההעברה של אסיר או עצור, רשאי בית משפט שלום לצוות על ביטול השחרור או ההעברה ולהורות כי האסיר המשוחרר או המועבר ירצה את יתרת מאסרו, או כי העצור המשוחרר או המועבר יחזור למעצר שבו היה נתון ערב שחרורו, לתקופה שיקבע בית המשפט וניתן יהיה להמשיך נגדו בהליכים שהופסקו עם שחרורו; החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי בדן יחיד."

2.המשיב הורשע בעבירות הקשורות לגניבת רכב ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. כשנה לאחר מאסרו החליטה ועדת שחרורים שהוקמה מכח סעיף 3 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה1994- (להלן: החוק המקורי) על שחרורו. השחרור הותנה בכך שהמשיב לא יחזור לשטח ישראל במהלך כל התקופה אותה היה עליו לרצות בכלא, אלא בהיתר מיוחד. עוד נקבע, כי "במידה והמשוחרר יפר תנאי זה ויגיע לתחומי ישראל, יעצר ויכלא להשלמת תקופת המאסר המקורית שהוטלה עליו".

3.כחודש וחצי לאחר שחרורו נתפס המשיב בירושלים. המדינה הגישה בקשה לבית משפט השלום בעיר להורות על החזרתו לכלא לריצוי יתרת מאסרו כאמור בסעיף 3 לחוק המקורי. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על החזרתו של המשיב למאסר. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי נדחה.

4.המשיב פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור. הרשות ניתנה. בית המשפט דחה פה אחד את ערעורו של המשיב. נקבע, כי הוכח שהמשיב הפר את תנאי שחרורו וכי בגין הפרה זו עליו לרצות את יתרת תקופת מאסרו. אולם, השופטים נחלקו ביניהם בשאלה מהו אופי ההליך ומהם סדרי הדין ונטלי השכנוע הדרושים לצורך ביצוע ההליך מכח סעיף 3(ג) לחוק. השופט א' גולדברג, אליו הצטרף השופט י' גולדברג, קבע כי ההליך לפי סעיף 3(ג) לחוק הוא הליך מעין פלילי. נקבע, כי "מעצם היותו של האסיר המשוחרר חשוף, כנאשם בהליך פלילי רגיל, לשלילת חירותו, מתחייבת המסקנה כי הפעלת סעיף 3(ג) לחוק תעשה בדרך המבטיחה את זכויותיו הדיוניות כפי שנקבעו בסדר הדין הפלילי, בהתאמה המתבקשת". הפגיעה האפשרית בחרויותיו של האסיר המשוחרר הובילה לקביעה, כי יעמדו לו גם הזכויות המהותיות המוענקות לנאשם במשפט פלילי. בהתאם, נקבע כי יחולו דיני הראיות וההגנות הנוהגות במשפט הפלילי וכי רמת השכנוע צריכה להיות הרמה הנוהגת במשפט הפלילי. המשנה לנשיא ש' לוין קבע כי השאלה, אם הפר האסיר המשוחרר את תנאי שחרורו, הינה "שאלה מובהקת של המשפט המנהלי שנמסרה לבית המשפט". נקבע, כי מאחר והחוק לא קובע סדרי דין להליך זה, רשאי בית המשפט עצמו לקבוע את סדרי הדין. בנוסף נקבע, כי באותם מקרים נדירים בהם תתעורר השאלה מהי רמת ההוכחה הדרושה לצורך סעיף 3(ג) לחוק, יש להפעיל רמת הוכחה מנהלית.

5.בעקבות פסק הדין הגישה המדינה עתירה לדיון נוסף. עתירה זו אינה מכוונת כנגד תוצאת פסק הדין, אלא כנגד ההלכה שנקבעה בו מפי שופטי הרוב. המדינה טוענת כי סוגיה זו נדונה לראשונה בפסק הדין נשוא העתירה ואם תישאר ההלכה על כנה לא ניתן יהיה עוד לשנותה. נטען, כי ההלכה שנקבעה ברוב דעות, אינה עולה בקנה אחד עם סדרי הדין הנוהגים בהליכים אחרים בהם נשללת חירותו של אדם. חוסר התאמה זה בולט במיוחד בהשוואה להליכים בפני ועדת שחרורים, המוסמכת לשלול את רשיונו של אסיר על סמך ראיות מנהליות. המשיבה טוענת עוד, כי בהחלטת שופטי הרוב לא ניתן משקל ראוי לאיפיוניו המנהליים של ההליך לפי סעיף 3(ג) לחוק ובעיקר לעובדה כי אין הליך זה קובע את אשמת האסיר אלא רק את השאלה האם הופר תנאי מתנאי הרשיון. שאלה זו, כך נטען, הינה שאלה מנהלית מובהקת המוכרעת על סמך ראיות מנהליות. לבסוף נטען, כי בהעדר הוראה בחוק בדבר סדרי הדיון הראויים אין הכרח לאמץ כללים נוקשים של ברור האשמה, וראוי שההליך ינוהל בדרך הטובה ביותר לעשיית צדק כלשון סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-.

6.לאחר שבחנתי את החומר שבפני ואת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להדחות. אמנם ההלכה שנפסקה הלכה חדשה היא, ונכון הדבר כי היא נפסקה ברוב דעות. אולם, אין באלו כשלעצמם כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף (ראו דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). גם יתר טעמיה של העותרת אין בהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. זאת ועוד, אליבא דכל שופטי ההרכב עמדה העותרת במקרה זה בנטל ההוכחה הנדרש. המחלוקת ביסודה של עתירה זו היא, איפוא, מחלוקת תיאורטית בלבד.

העתירה נדחית.