דנ"פ 1961/04 בן ציון לויאשווילי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שבע"פ 6570/01 וע"פ 6587/01 לויאשוילי

ומלמד נ' מדינת ישראל .

העותר ומלמד הורשעו בעבירת רצח כהוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - גרימת מוות במזיד תוך ביצוע עבירה - ובעבירות נוספות שאינן לענייננו עתה.

עתירתו עתה מסיבה עצמה על הרשעתו בעבירת הרצח, ולטענתו הרחיב בית-המשפט העליון את תחום המחשבה הפלילית הנדרשת להרשעה כהוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. וכך קבע בית-המשפט בענייננו (מפי השופטת דורנר ובהסכמת השופטים גרוניס וחיות):

... הוכח כי המנוח נפטר לאחר מכלול מעשי החבורה, ובתוכם, תקיפתו, סתימת פיו בנייר דבק, כיסוי ראשו בציפית הכר, החזקתו לתקופה ממושכת לאחר שלויאשוילי עמד על שלא ישוחרר עד לחזרתו, ומשחזר לויאשוילי, השארת המנוח כבול, מוכה ומחוסר-הכרה, במגרש-חניה.

... המחשבה הפלילית הדרושה בעבירה של רצח בדרך גרימת מוות, תוך ביצוע עבירה, הינה צפיית האפשרות למות הקורבן. לא נדרש רצון של הנאשם לגרום למות הקורבן, אלא די בכך שהנאשם חזה מראש כי מעשהו עלול לגרום למותו. ... בענייננו, ברור הוא, כי המערערים ידעו כי המנוח עלול למות אם לא יקבל טיפול רפואי, ובהשאירם אותו מחוסר-הכרה וכפות במגרש-החניה, לאחר מסכת ההתעללות שעבר על ידם, ועל-ידי שאר בני חבורתם, הביעו הם למיצער אדישות, באשר לתוצאה האפשרית של מותו.

הנה-כי-כן, ההכרעה בעניינו של העותר הסבה עצמה על עובדותיו של המקרה, ועל הקביעה הברורה כי העותר וחבריו "ידעו כי המנוח עלול למות אם לא יקבל טיפול רפואי" אך נטשו אותו מחוסר הכרה וכפות כתיאורו של בית-המשפט. לא מצאתי בדברים אלה הלכה משפטית חדשה הסותרת הלכות קודמות; נהפוך הוא: החלטת בית-המשפט הולכת בעקבות ההלכה המקובלת ואין בה כל חידוש.

העתירה נדחית.

היום, ט' באדר תשס"ד (2.3.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04019610_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il