דנ"פ 2068/00 מאיר דהן נ. מדינת ישראל

1.העותר הואשם בגרימת מוות ברשלנות והפקרה לאחר פגיעה, בגין תאונת "פגע וברח" בה נטען כי היה מעורב. בתום מסכת התביעה, טען העותר כי "אין להשיב לאשמה". בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 12.02.98 קיבל טענה זו ודחה את התביעה, בקובעו כי לא הובאו ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העותר. ערעורה של המשיבה על פסק הדין התקבל (להלן: הערעור הראשון). בית משפט זה קבע ביום 28.6.98 כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נמנע מלהיזקק לעדות הבוחן, רס"מ שלמה כהן, לפיה יש יסוד למסקנה שמכוניתו של המערער פגעה באדם ביום המקרה. לפיכך קבע בית המשפט כי "בנסיבות המקרה... לא היה מקום לקבוע שהמשיב אינו צריך להשיב על האשמה". בית המשפט הורה על ביטול פסק הדין והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי.

2.בהמשך הדיון בחר המערער לשמור על זכות השתיקה ולא נתן גרסתו. כמו כן, לא הביא כל ראיה אחרת להגנתו. עם זאת, קבע בית המשפט בפסק דינו השני מיום 10.03.99, כי התביעה לא הצליחה במשימתה להעביר את נטל הראיה לשכמו של העותר-הנאשם, ולכן יש לזכות העותר. גם על פסק דין זה ערערה המשיבה (להלן: הערעור השני). בית משפט זה (כבוד השופט א' מצא, כבוד השופטת ד' דורנר וכבוד השופט ע' ר' זועבי) בפסק דינו נשוא עתירה זו (מיום 23.9.99) קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי בית המשפט המחוזי חזר וזיכה את העותר על פי אותו נימוק שעל יסודו זיכה אותו בהכרעת הדין הראשונה, היינו כי אשמתו לא הוכחה לכאורה. אלא שבית משפט זה בהחלטתו בערעור הראשון קבע כי אשמתו הוכחה לכאורה. לפיכך, משבחר המשיב שלא להעיד ומשלא הביא כל ראיה להגנתו, יש להרשיעו. התיק הוחזר בשנית לבית המשפט המחוזי לשם מתן גזר הדין. ביום 31.01.00 נגזר דינו של העותר לשלושים חדשי מאסר (שמונה עשרה מהם בפועל) וכן שלוש שנות פסילת רשיון בפועל. ערעור העותר על חומרת העונש נדחה על ידי בית משפט זה ביום 17.04.00.

3.לפני עתירה לקיים דיון נוסף בפסק הדין מיום 23.9.99. שני ענינים, טוען העותר מצדיקים קיומו של דיון נוסף. העניין הראשון , נוגע להבחנה המקובלת בהלכה בין נטל ההוכחה המוטל על התביעה בסוף פרשת התביעה אל מול טענת "אין להשיב לאשמה", לבין נטל ההוכחה המוטל עליה בשלב הכרעת הדין. העותר טוען כי בתום פרשת התביעה, אין בית המשפט בוחן את משקלן של הראיות, מיהמנותן או דיותן. בשלב זה מסתפקים בבחינה האם יש בחומר הראיות, ראיות לכאורה, הווי אומר: ראיות המפלילות על פניהן את הנאשם ומסבכות אותו לכאורה בביצוע העבירה. לעומת זאת, בסיום המשפט נדרשת התביעה ברמת הוכחה של מעל לכל ספק סביר. רק בשלב זה נבחנת מיהמנות הראיות, נקבע משקלן והאם הובאו התוספות הנדרשות. לפיכך, יש כי ראיות אשר היה בהם די בשלב הראיות לכאורה, אין בהם די כדי לשכנע את בית המשפט באשמתו של הנאשם. במקרה דנן, קבע בית המשפט בערעור הראשון כי התביעה הביאה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אין די בקביעה זו, טוען העותר, כדי לקבוע כי התביעה הביאה די ראיות כדי להוכיח אשמתו של העותר מכל לכל ספק סביר. בהכרעת הדין השניה, בחן בית המשפט המחוזי את משקלן ומיהמנותן של ראיות התביעה, וקבע כי התביעה לא עמדה בנטל זה. אין לפיכך בהחלטתו משום סתירת קביעת בית המשפט בערעור הראשון, אלא קביעה כי יש לזכות את העותר מחמת הספק. תוצאת פסק הדין נשוא עתירה זו, לפיה משהוכח קיומן של ראיות לכאורה על העותר להביא ראיות להגנתו, סותרת, לטענת העותר, את הפסיקה הקודמת של בית המשפט העליון. כמו כן, המדובר בהלכה "קשה", שכן מרוקנת היא מתוכן את זכות השתיקה.

4.העניין השני המצדיק דיון נוסף, לטענת העותר, הוא שאלת החלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי המוכרת מדיני הנזיקין במשפט הפלילי. במקרה דנן, טוען העותר, התגלו שורה של מחדלי חקירה חמורים. עדי התביעה מצאו במקום התאונה פנס רכב אשר השתייך, ככל הנראה, לרכב הפוגע. הפנס נמסר לאנשי המשטרה אשר היו במקום. אלא שהפנס האמור אבד. אובדנה של ראיה זו, שיש בה כדי להעיד על חפותו של העותר, גרמה לו נזק ראייתי חמור. לאור זאת, יש להניח לטובת העותר את ההנחה העובדתית כי הפנס האמור שייך לרכב אחר. שאלת זיכוי נאשם עקב מחדלי חקירה של המשטרה, נדונה בערכאות נמוכות, אך טרם נקבעה הלכה מחייבת על ידי בית משפט זה. מטעם זה, טוען העותר, יש מקום לקיים דיון נוסף בשאלה זו.

5.המשיבה בתגובתה טוענת כי אין מקום לקיים דיון נוסף. לעניין נטל ההוכחה, טוענת המשיבה, לא קבע בית המשפט הלכה חדשה. אם היה רוצה לעשות כן, ודאי היה עושה זאת תוך התמודדות עם ההלכה הנוהגת. יש לפרש את פסק הדין כעומד על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, וקובע כי לאור ראיות התביעה, נדרש העותר לטעון להגנתו. לעניין שאלת הנזק הראייתי, טוענת המשיבה, כי משלא דן בה בית המשפט ומשלא נקבעה בעניינה כל הלכה בפסק הדין, אין מקום לקיים בה דיון נוסף. זאת ועוד: טענה משפטית זאת, לא הועלתה כלל לפי בית המשפט בערעור נשוא עתירה זו. בכל מקרה, לטענת המשיבה אין בנסיבות העניין לקבוע כי אכן נגרם נזק ראייתי כנטען.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, הלכה היא כי יש להבחין בין הנטל המוטל על התביעה להראות קיומן של ראיות לכאורה עם תום פרשת התביעה, לבין הנטל הנדרש בסופו של ההליך (ראו לדוגמה: ע"א 732/76 כחלון נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 170, 179; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145). עם זאת, לא השתכנעתי כי בעניינו קבע בית המשפט הלכה חדשה הסותרת הלכה זו. פסק הדין דנן לא דן בהלכה האמורה. הוא גם אינו קובע קביעה סותרת, כי נטל ההוכחה בשני השלבים חד הוא. כל שקובע בית המשפט הוא כי בנסיבות העניין המיוחדות (כאשר לא הייתה מחלוקת שהעותר היה במקום הארוע ויצא משם כשמכוניתו נושאת סימני מעורבות בהתרחשות פוגעת), על העותר המבקש להתגונן, להביא ראיות להגנתו. מכל מקום, לא בוססה עילה עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין כנדרש בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. דברים אלה נכונים אף ביתר שאת, בכל הנוגע לטענת ה"נזק הראייתי". בית המשפט לא עסק בפסק דינו כלל בשאלה זו, ולא קבע בה כל הלכה. דומה גם שסוגיה זו לא הועלתה כלל לפניו. לפיכך גם בטענה זו אין מקום לקיים דיון נוסף.

מטעמים אלה דינה של העתירה להידחות.