דנ"פ 2156/98 דניאל צאלח נ. מדינת ישראל

1.כנגד העותר הוגש כתב אישום, בו יוחסה לו עבירת רצח, על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק"). ביסוד אישום זה עמדה הצתתה למוות של נערה, עימה היה העותר נתון בקשר. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע בפסק דינו את העותר בביצוע העבירה שיוחסה לו וגזר עליו עונש של מאסר עולם.

2.העותר ערער לבית משפט זה הן על הרשעתו והן על חומרת העונש. חלק ניכר מטיעוניו של המערער בערעור הוקדש לתחולתם העובדתית והמשפטית של שורת התיקונים בחוק (בעקבות תיקון מס' 39), שנכנסו לתוקף לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. בין היתר טען העותר כי עומדת לו הגנת השיכרות (כאמור בסעיף 34ט לחוק), שכן לטענתו היה בזמן המעשה שיכור בשל שימוש בסמים מסוכנים. אשר לעונש נטען, בין היתר, כי עומדת לעותר ההקלה האמור בסעיף 300א(א) לחוק, המאפשר הטלת עונש מופחת גם בגין עבירה שעונשה עונש חובה. אליבא דעותר, נתון היה הוא במצב של "הפרעה נפשית חמורה" (או) "ליקוי בכושרו השכלי" (כמשמעם בסעיף 300א(א) לחוק), שהביאו לחוסר יכולת של ממש להבין את מעשהו, את הפסול שבמעשהו או לחוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה.

3.בית משפט זה, בפסק דינו מיום 19.3.98 (בהרכב כב' השופטים: א' גולדברג, מ' חשין, ד' דורנר) דחה את הערעור על שני חלקיו. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי נתקיימו התנאים להתקיימות עבירת הרצח על כל יסודותיה ומרכיביה - לרבות היסוד הנפשי המיוחד ולמרות טענותיו של העותר לעניין אי כשירותו. בית המשפט דחה גם את טענת ההגנה של העותר לעניין תחולתו של סעיף 34ט לחוק, תוך שהוא קובע כי המשיבה הרימה מעבר לכל ספק סביר את נטל השכנוע, כי העותר לא היה ב"מצב של שיכרות", בעת המעשה.

4.בית המשפט אף דחה, בפסק הדין, את טענתו של העותר לעונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק. בנתחו סעיף זה קבע בית המשפט, כי ההגנה מורכבת משני שלבים: ראשית , הוכחת קיומו של פגם מסוג "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם. שנית , הפרעה במידה ניכרת ליכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה (מבחינה פיסית) או את הפסול שבמעשהו (מבחינה מוסרית) - כל זאת במישור השכלי; או הפרעה במידה ניכרת ליכולתו הנפשית של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת - כל זאת, במישור הרצוני. בית המשפט הוסיף, כי השוני העיקרי בין ההקלה שבסעיף 300א(א) להגנה שבסעיף 34ח לחוק, הינו שוני כמותי ולא שוני איכותי, שעה שבסעיף 300א(א) לחוק נדרתש הפרעה "במידה ניכרת", בעוד שבסעיף 34ח לחוק נדרש חוסר יכולת "של ממש". בית המשפט הוסיף, כי על רקע היות סעיף 300א(א) עוסק רק במידת העונש (ולא באחריות לעבירה); על רקע היותו חריג לעונש החובה הקבוע בחוק ועל רקע סתירת חזקת החפות של הנאשם בעצם הרשעתו, הרי שעל הנאשם הטוען להקלה שבסעיף 300א(א) להוכיח את התקיימות ההקלה ולשכנע את בית המשפט בהתקיימותם של התנאים, ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות.

5.מטעם זה נקבע בפסק הדין, כי הגם שניתן להניח כי העותר סבל בעת ביצוע העבירה מ"הפרעה נפשית חמורה" ומ"ליקוי בכושרו השכלי", הרי שלא הוכיח הוא, כי אותם פגמים הובילו להגבלת יכולתו במידה ניכרת להבין את מעשהו או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט ציין, כי "הגבלת יכולת במידה כזאת אינה עולה מחומר הראיות, אשר בהן היתה התייחסות מקיפה לנושא מצבו הנפשי של המערער [העותר]". מטעם זה לא נעתר גם בית המשפט לבקשתו החלופית של בא כוח העותר, להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בכדי שישמעו טיעונים וראיות לעניין תחולת ההקלה שבסעיף 300א(א) לחוק.

6.על פסק הדין של בית משפט זה מונחת בפני עתירת העותר לקיומו של דיון נוסף. בלב העתירה מונחות קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט לעניין סעיף 300א(א) לחוק. טוען העותר, ראשית , כי ההלכה שנפסקה עומדת בניגוד לאמור בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 7761/95 חמאד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), בו נקבע, לטענת העותר, כי נטל השכנוע לאי התקיימות ההקלה שבסעיף 300א(א) מוטל על התביעה ולא על הנאשם; שנית , ולגופו של עניין טוען העותר, כי אין מקום להבחין בין נטל השכנוע מקום בו מדובר בפטור או הגנה מאחריות פלילית, לבין נטל השכנוע מקום בו מדובר בהקלה בעונש. צודק יותר הוא, אליבא דעותר, כי בעניין הסייגים לאחריות, יהא הנטל מוטל על שכמה של התביעה להוכיח טענותיה מעבר לספק סביר.

שלישית , טוען העותר, כי כל תכליתו של תיקון 39 וחקיקת חוקי היסוד הינה העברת נטלי הראיה לשכם התביעה תוך חיזוק ההגנה על זכויותיו של הנאשם - לרבות זכותו לעונש מופחת מקום בו הדין מאפשר זאת. רביעית , כי בכדי למנוע עיוות דין מן הדין היה לאפשר לעותר, לכל הפחות, להביא ראיותיו בפני הערכאה הראשונה לעניין תחולת ההגנה. לסיכום טענותיו מדגיש העותר, כי אלמלא קביעת בית המשפט לעניין נטל ההוכחה, ברי כי היה נהנה מן ההקלה שבסעיף 300א(א), שכן התביעה וודאי שלא עמדה בנטל השכנוע של "מעבר לספק סביר" בעניין זה.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. ביסוד עמדתי זו עומדת קביעתו של בית המשפט בערעור, כי חומר הראיות שבפניו אינו מצביע על הגבלת יכולתו של המערער במידה ניכרת. מסקנתו והנחתו של העותר, השזורה לאורכה ורוחבה של העתירה דנן הינה, כי לו נקבע היה כי נטל השכנוע בעניין זה מוטל על כתפי המשיבה, הרי שהיה העותר נהנה בהכרח מן ההקלה האמורה. מסקנה זו אינה מעוגנת בפסק דינו של בית משפט זה. מטעם זה גם נראה, כי לא נעתר בית המשפט להחזרת התיק לדיון בפני הערכאה הראשונה, לשם גביית ראיות נוספות בסוגיה זו. משזהו מצב הדברים שביסוד עתירה זו, הרי שאין בשאלות הנכבדות שהעלה בפנינו בא כוחו של העותר, כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף בסוגיה דנן. מטעם זה, אין אני נצרך להביע עמדה בשאלת פרשנותו של ע"פ 7761/95 הנ"ל, או בשאלת נטלי ההוכחה והיחס בין אלו לבין פטור מאחריות והקלה בעונש. על כן, לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן כי נתקיימו התנאים לקיומו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ומטעם זה, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית.