דנ"פ 2475/05 אברהם דייפני נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים י' טירקל, א' א' לוי וס' ג'ובראן ) בע"פ 7926/00 דייפני אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין ), שניתן ביום 9.9.04. עתירה זו מתמקדת בשאלת נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: סעיף 300א , ו חוק העונשין ).

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברצח אשתו (להלן: המנוחה ). לפי כתב האישום, שבעובדותיו הודה המבקש, נפרדו המבקש והמנוחה וזו ביקשה להתגרש ממנו. באחד הימים נפגש המבקש עם המנוחה – תוך שהוא מפר צו הרחקה של בית משפט – והפציר בה לחזור ולחיות עימו. למחרת, בעקבות סירובה להפצרותיו, הטמין המבקש סכין מטבח בגרבו ויצא, רכוב על אופניו, לכיוון מקום עבודתה של המנוחה. המבקש התקשר אל המנוחה וסיכם איתה שתאסוף אותו ברכבה על מנת שיסדירו ביניהם עניינים כספיים. בשעה שהמתין למנוחה, הוציא המבקש את הסכין מגרבו והטמין אותה על מותנו מתחת לבגדיו. המנוחה אספה את המבקש ברכבה והסיעה אותו אל המקום שבו סיכמו כי ירד מן הרכב. המבקש סירב לרדת מן הרכב, הוציא את מפתחות הרכב מהמתנע, ניתק את סוללת הטלפון הנייד של המנוחה ושלף את הסכין. בתגובה לשאלת המנוחה לפשר מעשיו, הוריד המבקש את משענת המושב שלה, אחז בה ודקר אותה דקירות מרובות בבטנה, בחזה ובצווארה. מיד לאחר מכן, יצא מן הרכב ועזב את המקום. דקות ספורות מאוחר יותר נעצר המבקש על ידי המשטרה. למחרת נפטרה המנוחה מפצעיה.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת באת-כוח המבקש להחיל בעניינו את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, לפיו:

" ענישה מופחתת

300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח-"

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה".

בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהפרעת האישיות, שאין מחלוקת כי המבקש לוקה בה, היא "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 300א(א). בית המשפט המחוזי מצא כי "מהמסמכים המצויים בתיקיו הרפואיים של הנאשם [המבקש- ד.ב.] עולה כי אין בהם כדי לבסס ממצאים של מצבים פסיכוטיים או התפרקויות פסיכוטיות". בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף אם היה מאמץ את קביעותיו של דר' פניג, הפסיכיאטר המומחה מטעם המבקש, כי לאורך השנים היו למבקש מצבים של "התפרצויות פסיכוטיות" או של "התפרקויות פסיכוטיות" וכי תופעות אלה עולות כדי "הפרעה נפשית חמורה", הרי שעדיין לא הוכח כי המבקש היה נתון במצב כאמור בזמן האירוע נשוא כתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי "עובר לאירוע ובמועד האירוע הנאשם [המבקש – ד.ב.] פעל בקור רוח ותכנן את מעשיו בקפידה על מנת להבטיח את הצלחת משימתו – ביצוע הרצח". מכך הסיק בית המשפט המחוזי כי אין לראות את המבקש כמי שהוגבלה יכולתו במידה ניכרת לשלוט במעשיו. משקבע כי עניינו של המבקש לא בא בגדר סעיף 300א(א), גזר עליו בית המשפט המחוזי מאסר עולם.

נגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. פסק הדין בערעור נסוב סביב השאלה האם מצבו הנפשי של המבקש בזמן הרצח מביא אותו בגדר סעיף 300א(א). בפסק הדין ציין בית המשפט, מפי השופט טירקל , כי הפסיקה החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסעיף 300א וכי גישה מחמירה זו באה לידי ביטוי גם בקביעת נטלי ההוכחה. בהקשר זה ציין השופט טירקל :

"כך נפסק כי נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו וכי לא די בהעלאת ספק סביר, אלא יש צורך לשכנע את בית המשפט ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות; זאת, בין היתר מאחר שסעיף 300א עוסק בעונש ולא בקיומו של סייג לאחריות הפלילית וכן משום שעניינו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק (ראו, בין היתר, עניין דניאל , בעמ' 790; עניין ברדה , בעמ' 861)".

(פסקה 9 לפסק הדין)

על רקע זה בחן השופט טירקל האם במקרה שבפניו עלתה הפרעת האישיות ממנה סבל המבקש כדי "הפרעה נפשית חמורה", כאמור בסעיף 300א, והאם הוגבלה יכולתו "במידה ניכרת" להבין את המעשה, את הפסול שבו או להימנע מעשייתו. השופט טירקל ציין כי מן העיון בחומר הראיות "לא עולה תמונה ברורה וחד משמעית, אלא תמונות שונות ואף סותרות" (פסקה 10 לפסק הדין). לבסוף, דחה השופט טירקל את הערעור בקובעו כדלקמן:

"אכן, ניתן להשקיף על נסיבות המעשה ועל נסיבותיו של המערער מזוויות ראייה שונות ובאספקלריות שונות, וסבורני כי, בדרך כלל, לבחינת מצבו הנפשי של אדם יפות הספקנות וההתלבטות מהנחרצות והפסקנות...

האם היה המערער בשעת מעשה בבחינת אוטומט אנושי, שלא הייתה לו הבנה של מעשהו ויכולת להימנע ממנו, או שפעל כרוצח קר רוח ומחושב? התחבטתי בשאלות אלה לא מעט ולא אכחד כי יסורי הספקות נבעו לא רק מן השאלות הרפואיות המשפטיות והראייתיות שמעלה הפרשה, אלא גם מן השאלה המוסרית העולה ממנה: האם יש לדון מי שהוא לוקה בנפשו – שאופי הליקוי שלו ניתן לפירושים שונים – כדרך שדנים אדם מן היישוב. בסופה של דרך קשה ופתלתלה זאת, הגעתי למסקנה כי לא די בספקות העולים מתוך הנסיבות, אלא יש צורך ביותר מכך כדי להביא את המערער בגדר סעיף 300א. אפילו מאויינות כפות המאזניים של הראיות על נאשם המבקש להקל ממשקלו הכבד של עונש מאסר עולם על רצח, שהוא חובה, להביא ראיות שאינן מניחות יסוד לסברה בלבד, אלא שיש בהן כדי לשכנע ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות. המערער לא היטה את הכף".

(פסקה 11 לפסק הדין).

הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת בפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בקשה זו מתמקדת בשאלת נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א. בא-כוח המבקש מציין כי שאלה זו, אשר עוררה מחלוקת לאחר חקיקת סעיף 300א, הוכרעה על ידי בית משפט זה בקצרה בע"פ 3243/95 דניאל צאלח נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 769 (להלן: פרשת צאלח ). וכך נקבע בעניין זה בפרשת צאלח הנ"ל:

"עניינו של סעיף 300א הוא רק במידת העונש, ולא בהתקיימותו של סייג לאחריות פלילית. ולא זו בלבד, אלא שמדובר בו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק. מכאן, שאין להחיל על סעיף זה את כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי, שבבסיסם עומדת חזקת החפות של הנאשם. על הנאשם הטוען כי התקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות".

( שם , בע' 790)

בא-כוח המבקש מציין כי הגישה שהובעה בפרשת

צאלח הנ"ל השתרשה בפסיקה ועל כן לא נבחנה עוד שאלת נטלי ההוכחה לקיום תנאי סעיף 300א. עוד מוסיף בא-כוח המבקש כי שאלות אלה הוגדרו על ידי הנשיא ברק

כ"שאלות נכבדות" בהחלטתו ב דנ"פ 2156/98 דניאל צאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פסקה 7) . בא-כוח המבקש מציין כי

דחיית העתירה לקיים דיון נוסף באותו עניין נבעה מן הטעם שעל פי קביעותיו של בית המשפט בערעור, יכולתו של צאלח לא הוגבלה במידה ניכרת ועל כן נמצא כי אין יסוד לטענתו כי אלמלא קביעת בית המשפט לעניין נטל ההוכחה היה נהנה מן ההקלה שבסעיף 300א. על רקע זה טוען בא-כוח המבקש כי כיום הגיעה השעה שבית משפט זה ידון מחדש במידת ההוכחה הנדרשת לשם החלת סעיף 300א. בא-כוח המבקש סבור כי עניינו של המבקש הינו מקרה מתאים לקיומו של דיון נוסף בשאלה זו, שכן מפסק הדין עולה, לטענתו, כי הוראת סעיף 300א(א) לא הוחלה רק בשל הדרישה לרמת הוכחה של מאזן הסתברויות.

בעתירתו מעלה בא-כוח המבקש שורה ארוכה של טיעונים התומכים, לשיטתו, בשינוי נטל ההוכחה לעניין סעיף 300א(א) ובהסתפקות בהעלאת ספק סביר לקיום תנאי הסעיף. בין היתר טוען בא-כוח המבקש כי דרישת נטל ההוכחה הכבדה הנוהגת היום מנוגדת לתכלית הסעיף, שהינה הותרת מרווח של שיקול דעת בידי בית המשפט להטיל עונש מופחת כאשר תחושת הצדק מורה כן. בא-כוח המבקש טוען עוד – בהתבסס על ממצאי בדיקה שערך בדבר מספר המקרים בהם הוחל סעיף 300א(א) - כי סעיף זה רוקן, למעשה, מתוכנו, כתוצאה משילוב הפרשנות הצרה שניתנה בפסיקה לתנאיו ונטל ההוכחה הכבד שנדרש הנאשם להרים. כן טוען בא-כוח המבקש כי ההיסטוריה החקיקתית מלמדת כי המחוקק בחר לחוקק את סעיף 300א כסעיף המאפשר הטלת עונש מופחת ולא כסעיף הקובע אחריות מופחתת בשל טעמים חברתיים-מוסריים שעיקרם הרצון שלא להסיר את תווית הרוצח ממבצע רצח. על כן טוען בא-כוח המבקש כי אין בסיווג זה של הסעיף כדי להכריע בשאלת נטל ההוכחה ולחייב נטל הוכחה ברמה של של מאזן הסתברויות. בא-כוח המבקש מוסיף כי מבחינת אופי תנאיו של סעיף 300א(א) מדובר בסעיף של דין פלילי מהותי ולכן יש להחיל עליו את נטלי ההוכחה הרגילים במשפט הפלילי. בא-כוח המבקש מבסס טיעון זה בין היתר על הקירבה המהותית שבין הוראות סעיף 300א(א) לבין הוראות סעיף 34ח לחוק העונשין, אשר נבדלות זו מזו לא במישורי הפגיעה אלא רק במידתה של הפגיעה.

המשיבה, מצידה, טוענת בתגובתה מיום 4.8.05 כי העתירה אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. ראשית, המשיבה מצביעה על כך כי בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה, אלא רק יושמה ההלכה המושרשת היטב, לפיה על הטוען לעונש מופחת מוטל נטל הוכחה ברמה של מאזן הסתברויות. שנית, המשיבה טוענת כי ההלכה שיושמה בעניינו של המבקש אינה מעוררת חשיבות, קושי או חידוש המצדיקים לבוחנה מחדש. המשיבה סבורה כי ההלכה בעניין זה מבוססת על פרשנות תכליתית של החוק ומתיישבת עם הרציונל שבבסיס מטרות הענישה ומידת הענישה שקבע המחוקק ביחס לעבירת הרצח. לטענת המשיבה, משקבע המחוקק כי העונש הראוי למי שהורשע בעבירת רצח הינו מאסר עולם ועונש זה בלבד, ומשניתן לבית המשפט שיקול דעת לחרוג מעונש זה אך ורק במקרים חריגים המנויים בחוק, נובע מכך כי לא די בספק סביר כדי להכניס את הנאשם בגדר הסעיף. המשיבה מאשרת כי במרבית המקרים הטענה לתחולת סעיף 300א(א) אכן נדחית, אך מדגישה כי הדבר נובע מגישתו הדווקנית והמצמצמת של בית המשפט להוראות הסעיף. לטענת המשיבה, גישה זו עולה בקנה אחד עם תכלית חקיקתו של הסעיף לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה רק באותם מקרים יוצאי דופן בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח. לבסוף, המשיבה טוענת כי אין לקבל את הנחתו של המבקש כי לו היה נטל השכנוע שונה, הרי שהיה נהנה בהכרח מן ההקלה הקבועה בסעיף 300א(א). המשיבה טוענת בהקשר זה כי בית המשפט לא קבע בפסק דינו כי כפות המאזניים במקרה הקונקרטי מעויינות, אלא ציין כי "לא די בספקות העולים מתוך הנסיבות" כדי להביא את המבקש בגדר סעיף 300א(א) וכי "אפילו מאויינות כפות המאזניים של הראיות", נאשם המבקש הפחתה בעונשו נדרש לעמוד בנטל שכנוע של מאזן הסתברויות. בתוך כך, המשיבה שבה וטוענת כי מכלול החומר הראייתי אינו תומך בטענה בדבר קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" בה לקה המבקש, ואף לא בטענה כי הפרעה נפשית זו הגבילה "במידה ניכרת" את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשות המעשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא פסיקתה של הלכה על ידי בית משפט זה, אשר סותרת הלכה קודמת או אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. בעניין שלפנינו, אין חולק כי לא נפסקה בפסק הדין שבדיון כל הלכה, לא כל שכן הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. למעשה, בקשת בא-כוח המבקש הינה כי בית משפט יבחן מחדש במסגרתו של דיון נוסף את ההלכה שנפסקה בעניין נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א עוד בפרשת צאלח

הנ"ל. לבקשה זו לא מצאתי לנכון להיעתר. ההלכה לפיה נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 300א מוטל על מי שהורשע וטוען לתחולתו וכי לשם כך לא די בהעלאת ספק סביר, אלא יש צורך לשכנע את בית המשפט ברמה של מאזן הסתברויות, הינה הלכה המושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 289, 297; ע"פ 2325/02 דוד ביטון נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 448, 464; ע"פ 396/01 יהושע ברדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 854, 861; ע"פ 6499/97 חאלד ראג'ב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הטענות השונות שהעלה בא-כוח המבקש נגד הלכה זו – על היבטיה העיוניים והמעשיים – אין בהן כדי להצדיק עיון מחודש בה במתכונת המבוקשת של דיון נוסף. אף הטענה בדבר מיעוט המקרים בהם הוחל סעיף 300א(א)– תוצאה שאף אליבא דבא-כוח המבקש נובעת בעיקר מן הקושי לעמוד בתנאיו של הסעיף, ולו ברמה של העלאת ספק סביר, ולא מן הקושי לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן הסתברויות – אין בה כדי להצדיק, לעת הזו ובמתכונת של דיון נוסף, בחינה מחודשת של הלכת צאלח .

זאת ועוד, אפילו סברתי כי יש מקום לקיים דיון נוסף בהלכה זו, הרי שאין בידי לקבל את הנחתו של המבקש כי אלמלא ההלכה בעניין נטל ההוכחה היה סעיף 300א(א) חל בהכרח בעניינו. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה התייחס השופט טירקל לספקות שהתעוררו בו ולאותה "דרך קשה ופתלתלה" אשר עבר בטרם קיבל הכרעתו. אולם, למקרא דבריו נראה כי אלה מתייחסים מעיקרם על דרך הכלל לגישתו של השופט טירקל בדבר הזהירות היתרה המתחייבת כאשר ניגש בית המשפט לבחון מצבו הנפשי של אדם. מכל מקום, אף מתוך אותה גישה זהירה, שאכן מתחייבת בעיסוק בתחום זה, מפסק הדין אין ללמוד כי בית המשפט מצא כי בעניינו של המבקש עצמו היו כפות המאזניים מעוינות, ואף אין בפסק הדין קביעה כי המבקש הצליח לעורר ספק סביר להתקיימות תנאי סעיף 300א. על כן לא מצאתי כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות כי בית משפט זה ייעתר לבקשה לקיום דיון נוסף, אף לו היה מקום לבחון מחדש במסגרת דיון נוסף את ההלכה בעניין נטל ההוכחה של תנאי סעיף 300א.

אשר על כן, העתירה נדחית.