דנ"פ 2192/00 דורון נוי - עו"ד נ. אהארון אמינוף - שופט בית המשפט המחוזי בנ

עתירה לקיום דיון נוסף, בגדרו תידון המשמעות של היעדר ייפוי-כוח בכתב מאת נאשם לסניגורו. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.המשיב 3 (להלן: דאלי), שהוסגר מיוון לישראל, עומד לדין, בבית המשפט המחוזי בנצרת, באשמת סחר בינלאומי בסמים מסוכנים. העותר (עורך-דין ממשרד עורך הדין גז) החל לטפל בעניינו של דאלי סמוך לאחר הסגרתו, ואף ייצגו בהליכי המעצר עד תום ההליכים. משלא מינה דאלי את העותר (או עורך-דין אחר) כסניגורו במשפט, מינה בית המשפט את הסניגוריה הציבורית לייצגו. בישיבה הבאה הודיע דאלי לבית המשפט, כי מינה את העותר לייצגו במשפט, אלא שהעותר מצוי בשירות מילואים פעיל ולכן לא יכול להתייצב. העותר, שנתבקש להגיב על הודעת דאלי, כתב לבית המשפט, כי "נכון לכתיבת שורות אלו הוסדר באופן סופי עניין הייצוג עם הנאשם בכפוף לקביעת תאריכים על-ידי בית-משפט נכבד זה, אשר טרם נקבעו".

3.מכאן ואילך המשיך העותר - כמו עד כה - לייצג את דאלי בהליכים פרלמינריים שונים. אך משקבע בית המשפט את שמיעת הראיות למועדים שלא נראו לו, הודיע העותר לבית המשפט כי איננו מייצג את דאלי. בהחלטה מפורטת (מיום 11.1.2000) קבע בית המשפט המחוזי, כי העותר קיבל על עצמו את ייצוגו של דאלי, ושוב אינו רשאי לסגת מייצוגו ללא רשות בית המשפט. נגד החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון. במקביל (ביום 27.1.2000) הגיש העותר לבית המשפט המחוזי "בקשה לדחיית מועדים", בה ביקש שהות של שלושה חודשים נוספים ללימוד חומר הראיות, תוך הסכמה להארכת מעצרו של דאלי בשלושה חודשים. אלא שגם בקשה זו נדחתה.

4.בערעורו טען העותר, כי משלא הציג ייפוי-כוח בכתב בחתימתו של דאלי, לא היה בית המשפט רשאי לכפות עליו חובות המוטלות על סניגור. בית המשפט העליון פסק לדחות את הערעור. בפסק הדין (מפי השופט חשין) נאמר:

"אין ספק קל בדעתנו, כי עורך-דין נוי - וכמותו משרד עורך-דין גז - היו והינם באי-כוחו וסניגוריו דה-פקטו של דאלי חודשים לא-מעטים, ואין משמעות לעובדה, כשהיא לעצמה, כי לא תייקו בתיק בית-המשפט ייפוי-כוח פורמלי. על היותו של עורך-דין נוי עורך הדין דה-פקטו של דאלי למדנו מתוך התנהגותו במשך חודשים לא-מעטים, והשלימה את התמונה הודעתו מיום 27.1.2000, בה מציג הוא עצמו כבא-כוחו של דאלי לכל דבר ועניין".

5.בעתירתו לקיום דיון נוסף תוקף העותר את חידושה וקשיותה של ההלכה שנקבעה. טענתו העיקרית - והיחידה מבין טענותיו שאני מוצא טעם להתעכב עליה - היא, כי ייצוג בעל-דין על-ידי עורך-דין מותנה בקיומו, ובהצגתו לפני בית המשפט, של ייפוי-כוח בכתב. הדרישה לקיומו של ייפוי כוח בכתב, כתנאי לפעולת עורך-דין בשם לקוחו, נלמדת, לדעתו, מסעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-. בכל הנוגע לייצוג נאשמים באה דרישה זו לידי ביטוי גם בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-; וביטוי דומה, ביחס לייצוג בעלי-דין בהליכים אזרחיים, מצוי בתקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ייפוי הכוח, טוען העותר, אינו רק "אסמכתה בידי עורך הדין כי הוא מוסמך לפעול בשם לקוחו בבית-משפט או בכל גוף אחר", אלא גם "מסמך התקשרות בין עורך-דין ללקוח, לפיו מסמיך הלקוח את עורך הדין לטפל בשמו, במקומו ועבורו, בעניין המוגדר והמצוין בייפוי הכוח". הופעת עורך-דין בשם נאשם, בשלב זה או אחר של ההליך הפלילי, אינה מטילה על עורך הדין חיוב להוסיף ולייצג את הנאשם גם בהמשכו של ההליך. כל עוד לא הוגש ייפוי-כוח בכתב, המעיד על עצם והיקף הייצוג שעורך הדין קיבל על עצמו, אין לייחס לעורך הדין נטילת התחייבות לייצג את הנאשם. גם אם עורך-דין, שלא הציג ייפוי-כוח, נוהג ומתנהג, כלפי הנאשם וכלפי בית המשפט, כסניגורו של הנאשם, אין בהתנהגותו כדי להעיד עליו כי נטל על עצמו לייצג את הנאשם. וכפיית עורך-דין להמשיך בייצוג הנאשם, למרות שלא הציג ייפוי-כוח, פוגעת בחופש העיסוק שלו באופן שאיננו מתיישב עם חוק-יסוד: חופש העיסוק.

6.דין העתירה להידחות.

בין בעל-דין לבין עורך-דין, המייצגו לפני בית המשפט, שוררים יחסי שליחות. סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה1965-, מורה, כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על-ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". אף הרשאת בעל-דין לעורך-דינו עשויה להיקנות באחת הדרכים הללו. גם סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו נדרשת הרשאה מפורשת לתחולת השליחות על הליכים בפני בית-משפט, איננו מחייב את השולח לתת לעורך דינו הרשאה בכתב דווקא (ראו א' ברק, חוק השליחות (כרך א', תשנ"ו), עמ' 567-564).

גם מהוראות החיקוק, עליהן הסתמך העותר, לא נלמדת מסקנה אחרת. בניגוד לנטען, סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין אינו מתנה את הרשאת עורך הדין לפעול בשם לקוחו בקיום ייפוי-כוח בכתב. סעיף 91 אך קובע, כי ייפוי-כוח שניתן לעורך-דין לפעול בעניין הקשור לשירותו המקצועי ללקוח, ושחתימת הלקוח עליו אושרה על-ידי עורך הדין, "אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין". הוראה זו גוברת, למשל, על הוראת סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, תשל"ו1976- (ראו ברק, שם , בעמ' 554; וכן: זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ש' לוין-עורך, מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 218), אך אין להסיק ממנה כי הרשאת בעל-דין לעורך-דינו טעונה מסמך בכתב. אף תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה כי על עורך הדין להגיש לבית המשפט "יפוי כוח מטעם בעל הדין או העתק יפוי כוח כללי מטעמו שאושר כדין", אינו תולה את תקפות ייצוגו של הלקוח על-ידיו בקיום הרשאה בכתב. כדברי השופטת נתניהו:

"העובדה שלא הוגש לבית המשפט ייפוי-כוח מאת המערערת וככל הנראה לא היה אז בידי עורכי הדין הנ"ל, אינה גורעת מסמכותם. סמכות, הניתנת לעורך-דין, יוצרת שליחות, שחוק השליחות, תשכ"ה1965-, חל עליה, והיא איננה חייבת להיעשות בכתב (סעיף 3(א)). גם הוראות חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, הדנות בשליחות הספציפית ביחסי עורך-דין ולקוח, אינן מחייבות הרשאה בכתב...תקנה 472 מתקנות סדר הדין האזרחי... היא הדורשת הגשת

ייפוי כוח לבית המשפט. אך הוראה דיונית זו, שיכולה לשמש מניעה לפעולת עורך-דין בבית-משפט ללא ייפוי-כוח בכתב אינה יכולה לפגוע ביחסי שולח ושלוח, אם כאלה נוצרו בדרך אחרת" (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם , פ"ד לח(4) 309, 315).

הוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי - שהיא היחידה מכלל ההוראות הנוגעת לענייננו - קובעת כי "לא ישמש סניגור אלא מי שמוסמך לכך כדין והנאשם הביע את רצונו בכתב שייצגנו, או ייפה את כוחו לכך או שבית המשפט מינהו לכך לפי סעיף 15". מהוראת הסעיף עולה, כי מינוי סניגור על-ידי נאשם יכול שייעשה באחת משתי דרכים: האחת, שהנאשם "הביע את רצונו בכתב שייצגנו"; והשניה, שהנאשם "ייפה את כוחו לכך". בהגדרת הדרך השניה ("ייפה את כוחו לכך") נמנע המחוקק מקביעת מתכונת מיוחדת למתן ייפוי הכוח; והמסקנה הפשוטה הנלמדת מכך היא, שבידי הנאשם לייפות את כוח סניגורו בכל דרך בה ניתן ליצור הרשאה לפי חוק השליחות. כאן המקום לציין, כי בתקנה 12, רישה, לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד1974-, אמנם נקבע, כי "סניגור שלא מינהו בית המשפט יגיש לבית המשפט יפוי כוח בכתב מטעם הנאשם או החשוד", אך תקנה 12, סיפה, מבהירה, כי הוראה זו אינה חלה "אם הודיע הנאשם או החשוד לבית המשפט בשעת הדיון שהוא מייפה את כוחו של אותו סניגור לייצגו והדבר נרשם בפרוטוקול". ובענייננו, אין צריך לומר, דאלי אכן הצהיר בפני בית המשפט על רצונו להיות מיוצג בידי העותר.

7.עיקר טעמה של העתירה (כמו עיקר טעמו של הערעור שקדם לעתירה) הוא בהשגת העותר על צדקת חיובו להמשיך לייצג את דאלי, חרף רצונו להסתלק מן הייצוג. ככלל, הרשאה מטעם השולח, בהיותה פעולה חד-צדדית, אינה מחייבת את השלוח לפעול על-פי ההרשאה; וחיובו של השלוח לפעול על-פי ההרשאה מותנה בקיום הסכם, בינו לבין השולח, המחייבו לעשות כן. דין כללי זה חל, כמובן, גם על יחסי עורך הדין עם לקוחו. אך על מינויו של עורך-דין כסניגורו של נאשם - בין אם מונה על-ידי הנאשם ובין אם נתמנה לכך בהחלטת בית המשפט - חולשים גם דינים נוספים, שיש בהם כדי להגביל ולסייג את חופש הבחירה הנתון להם במערכת יחסיהם הפנימית. שכן, מעת שמונה או נתמנה, שוב אין הסניגור רשאי להסתלק מן הייצוג כרצונו - ואף לא עקב ביטול הרשאתו על-ידי הנאשם - ויכולתו להסתלק מותנית ברשות מפורשת של בית המשפט (סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי; בג"צ 4974/92 רובין נ' השופט סגלסון , פ"ד מו(5) 772, 779-778; וע"פ 4689/94 אבי-יצחק נ' השופט צמח , פ"ד מח(5) 70). אין אפוא לקבל את טענת העותר, כי חיובו להמשיך נגד רצונו בייצוגו של דאלי פוגע בחופש העיסוק שלו. הגבלה זו, על יכולתו של סניגור להסתלק על-פי רצונו מייצוג נאשם, לא רק שהיא מעוגנת במפורש בסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אלא שקיומה מתחייב ממהות שירותו המקצועי של הסניגור, מחובת נאמנותו לנאשם ומחובתו האתית כלפי בית המשפט.

8.השאלה היחידה שניצבה לפני בית המשפט העליון בשלב הערעור בפרשתנו היתה, אם אי-הגשת ייפוי-כוח בכתב על-ידי העותר שוללת את צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, שהעותר קיבל על עצמו את ייצוגו של דאלי ולפיכך אינו רשאי להסתלק מן הייצוג כרצונו. מפסק הדין שלערעור נובע, כי בית המשפט לא ראה בקיומו של ייפוי-כוח בכתב תנאי חיוני לתקפות הייצוג, ובמסקנה זו, כפי שנוכחנו, אין כל חידוש או קשיות. ככלל אמנם מוטל על עורך-דין להציג בפני בית המשפט ייפוי-כוח בכתב מאת לקוחו; שהלוא בהיעדר ייפוי-כוח כזה (או הוכחה אחרת להרשאתו) אפשר שבית המשפט יסרב להתיר לעורך הדין להשתתף בהליך כבא-כוחו של בעל הדין (השוו סעיף 3(ב) לחוק השליחות). ואולם קיומו של ייפוי-כוח בכתב, איננו מהווה תנאי מהותי להקמת הייצוג, אלא אך אמצעי להוכחתו. בענייננו, העובדה שדאלי ייפה את כוחו של העותר לייצגו במשפט לא נשנתה במחלוקת; שהלוא במו פיו הודיע דאלי לבית המשפט כי מינה את העותר כסניגורו. גם להוכחת העובדה שהעותר קיבל על עצמו את ייצוגו של העותר, לא נדרשה הצגת ייפוי-כוח בכתב. בתשובתו בכתב לבית המשפט, בפתח ההליך, סייג אמנם את הסכמתו לקבלת הייצוג. אך משהמשיך להופיע בשמו של דאלי בשלב הטענות המיקדמיות, וייצג אותו כסניגור הלכה למעשה, העיד על עצמו בהתנהגותו כי היה לסניגורו במשפט העיקרי, וההסתייגות בה תלה את הסכמתו בתחילת הדרך שוב לא עמדה לו.

9.העתירה נדחית.