דנ"פ 2390/99 אליהו רונן נ. מדינת ישראל

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 5905/98 שניתן ביום 1.3.99 בהרכב כב' השופטים: י' קדמי; ט' שטרסברג-כהן; י' טירקל.

2.השאלה המשפטית שעמדה לדיון בערעור לבית משפט זה - כמו גם בעתירה שבפני - היא זו:

"ראובן פנה אל שמעון בהצעה, כי לוי ישלם לשמעון כסף תמורת פעולה הקשורה בתפקידו כעובד ציבור. הכסף המוצע אמור להשתלם מכיסו של לוי ולא מכיסו של ראובן. ראובן לא נשלח על ידי לוי והוא פועל על דעת עצמו. שמעון מסרב להצעה. האם ניתן להרשיע את ראובן כמציע שוחד לפי סעיף 294(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק)".

3.ביסודה העובדתי של שאלה משפטית זו, עמדה המסכת העובדתית הבאה, שאינה שנויה במחלוקת: כנגד שמואל פלאטו שרון הוגש כתב אישום. באת כח התביעה הינה עו"ד נאוה שילר. העותר, שהינו מכרו וידידו של פלאטו שרון, פנה אל עו"ד גד שילר - בעלה של באת כח התביעה - המנהל פרקטיקה פרטית. העותר הציע לו סך 100,000 דולר תמורת הפנייתו לעורך דין אחר, שישיג לפלאטו שרון עסקת טיעון בהליך המתברר נגדו. ההצעה נדחתה על סיפה והעותר נתבקש לעזוב את המקום. הוגש נגדו כתב אישום בו הואשם בעבירה של הצעת שוחד, על פי סעיף 294(ב) לחוק, הקובע כי:

"המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד".

4.בית משפט השלום זיכה העותר מן האשמה שיוחסה לו. נקבע, כי מעשהו של העותר יכול להיחשב כמעשה הכנה לצורך תיווך לשוחד, שאינו מקיים את תנאי סעיף 295 לחוק (העוסק בתיווך לשוחד) כמו גם את תנאי סעיף 294(ב) לחוק. בערעור שנתברר בפני בית המשפט המחוזי, הורשע העותר. נקבע, כי נוכח אי שליחתו של העותר על ידי פלאטו שרון, לא ניתן לראות בעותר כ"מתווך" כאמור בסעיף 295 לחוק. בה בעת נקבע, כי נתקיימו בעותר מרכיביה ויסודותיה של עבירת סעיף 294(ב) לחוק, שכן העותר הציע שוחד (ברמה העובדתית) תוך שנלווה להצעה זו היסוד הנפשי הנדרש. בגין הרשעתו הושתו על העותר 4 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן קנס כספי של 20,000 ש"ח.

5.בבית משפט זה טען העותר, במסגרת ערעורו על הרשעתו בבית המשפט המחוזי, כי יש לזכותו כליל מן העבירה בה הורשע, שכן לא נתקיימו בו יסודותיה העובדתיים. לשיטתו, הרשעה בסעיף 294(ב) מותנית במתן שוחד ממש במובן זה, שלמציע השוחד תהא היכולת לשלם השוחד בעצמו. בה בעת, מקום בו פניית העותר היתה תוך טענה כי צד ג' - הוא פלאטו שרון - ישלם השוחד עצמו; ומקום בו מתברר כי לא היתה כל שליחות מעין זו על ידי פלאטו שרון עצמו, הרי שאין במעשיו של העותר לא הצעת שוחד ולא תיווך לשוחד אלא לכל היותר, הכנה לתיווך לשוחד, שאינה מקימה אחריות פלילית.

6.בית משפט זה, בפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן (אליה הצטרפו חברי ההרכב הנכבדים, השופט י' קדמי והשופט י' טירקל), דחו הערעור. בית המשפט הניח את התשתית העקרונית לעבירת השוחד ותכליתה, ועיקרה ההכרח בהגנה על טוהר המידות ואיסור ניגוד העניינים, כמו גם ההגנה על אמון הציבור והמינהל הציבורי התקין. בה בעת, ציין בית המשפט, כי יש להזהיר עצמו בפרשנות האיסור בדבר השוחד, שכן איסור רחב הוא בהגדרתו ואין לתפוס ברשתו מי שאין מעשהו נוגד את תכליות האיסור ולשונו. על רקע זה קבע בית משפט זה, כי יש לפרש את סעיף 294(ב) לחוק כחל וכולל בחובו גם את המסכת העובדתית שביסוד עתירה זו.

7.בית המשפט ציין, כי תכליתן המרכזית של עבירות השוחד שבחוק הינה "להרחיק עד כמה שניתן את עובד הציבור מן הפיתוי שבקבלת שוחד ואת נותן השוחד הפוטנציאלי מלהעמיד את עובד הציבור בפיתוי זה". הדגש, כך נקבע, הינו בעובד הציבור וברצונו (של המחוקק) להגן עליו. על רקע זה, כך נקבע, יש לראות - מנקודת מבטו של עו"ד גד שילר - את העותר כ"מציע שוחד", שכן העותר פנה והציע מתת, תוך העמדתו של עו"ד גד שילר במבחן הפיתוי לקבל שוחד. על כן, כך נקבע, "אין חשיבות לכך ש[העותר] הציע שוחד בשם אחר שאינו קיים כשולח או שהציע שוחד שאין בכוונתו או שאין ביכולתו לשלם מכיסו הוא. כל הצעה לעובד ציבור, שמשמעותה העמדתו בפיתוי לבצע פעולה תמורת שוחד, יש לראותה כ'הצעה' במובנו של סעיף 294(ב) לחוק, והמציע יורשע במתן שוחד על פי סעיף זה".

8.בפני מונחת עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. טוען העותר, כי ההלכה שנקבעה הינה חדשה, שכן טרם נקבעו עד כה גדרי פרשנותה של העבירה שבסעיף 294(ב), בפסיקת בית משפט זה. עוד נטען, כי ההלכה שנקבעה הינה קשה ויש בה כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף. לטענת העותר, מרכיב הכרחי בעבירת השוחד הוא קיומו של מתת - בין על ידי הנותן; בין על ידי המקבל ובין על ידי המתווך. מעשיו של העותר במקרה זה, שעיקרם אי היכולת ליתן השוחד הנטען, שוללים הרשעתו כ"מציע" השוחד כאמור בסעיף 294(ב) לחוק. מוסיף עוד העותר וטוען, כי ההלכה שנקבעה מטילה, למעשה, אחריות על מי שמציע שוחד לא מכספו שלו, גם אם ההצעה כלל אינה ניתנת למימוש. עצם ההתמקדות בנקודת מבטו של עובד הציבור בלבד, מייתרת לכאורה יסוד הכרחי בעבירת השוחד והוא קיומו של המתת. אין, אליבא דעותר, להטיל אחריות פלילית במסגרת סעיף 294(ב) לחוק, אך בשל עצם העמדת עובד הציבור בפיתוי - גם אם אין לפיתוי זה כל "כיסוי" במציאות. על כן, נטען, יש ליתן ולערוך דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה.

9.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, ואין חולק בנקודה זו, יש בפסק הדין הלכה חדשה, נוכח העדר פרשנות הלכתית לסעיף 294(ב) לחוק. אולם ברי, כי בחדשנות זו אין משום עילה עצמאית במקרה שבפנינו, לקיום דיון נוסף בפסק הדין (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שכון וייזום נ' ממשלת ישראל (לא פורסם)). הדגש הינו במקרה שבפני, על כן, על הקושי הנטען בהלכה שנפסקה. עיינתי בטענות שנטענו לעניין זה. לא שוכנעתי, כי פסיקת בית משפט זה מצדיקה עריכתו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אכן, הנמקתו של בית משפט זה התבססה על שיקולים שבפרשנות עבירת השוחד בכלל, וסעיף 294(ב) בפרט. המסקנה נתמכה בהסטוריה החקיקתית של הסעיף ובמדרג העבירות השונות שבחוק העונשין לעניין זה. מבלי להביע עמדה לגוף ההנמקה, לא מצאתי בה - כמו גם בהלכה שנפסקה - עילה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. על כן, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

10.נוכח התוצאה בדבר דחיית העתירה, מתבטל ממילא עיכוב הביצוע. על כן, יתייצב העותר לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום א', 18.7.99, עד השעה 12:00.