דנ"פ 2489/18 מחמוד אבו סרארי נ. מדינת ישראל

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4851/17 (השופטים י' עמית , מ' מזוז ו- ג' קרא ) מיום 28.2.2018 אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו.

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון "סגור" בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין ונגזר עליו עונש מאסר מוסכם של 6 שנים ו-11 חודשים מיום מעצרו. כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין עתר המבקש לחזור בו מהודאתו, אך בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו ועל החלטתו ערער המבקש לבית משפט זה.

2.

בית המשפט העליון דחה את ערעור המבקש בקובעו כי ממכלול הנסיבות לא מתעורר חשש של ממש כי הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי או מבלי להבין את משמעות הודייתו. עוד צוין כי הודאת המבקש נעשתה לאחר שהפעיל שיקול דעת ובהמלצת באי כוחו הקודמים. בית המשפט ציין כי המבקש לא הציג טעם של ממש מדוע השתהה במשך כחצי שנה עד שהודיע כי הוא מבקש לחזור בו מהודאתו, ובהקשר זה הוסיף וציין כי במהלך התקופה הנ"ל התנהלו מגעים לסולחה עם המתלונן אשר "אינו שש כיום להעיד". בית המשפט קבע, אפוא, כי הודאת המבקש ניתנה מרצון חופשי ובהבנה מלאה וכי בקשתו לחזור בו מהודאה זו אינה משקפת רצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו "אלא מדובר בצעד טקטי שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי".

3.

מכאן הבקשה דנן שבה טוען המבקש, בתמצית, כי בית המשפט שגה בקביעותיו העובדתיות וכי הטעם להשתהותו בהגשת הבקשה לחזור בו מהודאתו נעוץ בהתנהלותם של באי כוחו הקודמים.

4.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף בפסק דין יינתן מקום שבו נקבעה הלכה חדשה וקשה או כאשר נקבעה הלכה הסותרת הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה (ראו, למשל, דנ"פ 5819/17 מירז נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (26.7.2017)). עיון בפסק הדין נושא הבקשה מלמד כי לא נפסקה בו כל הלכה והוא נשען על עובדות המקרה הפרטני. טענות המערער בכל הנוגע לקביעות העובדתיות בפסק הדין, הן טענות ערעוריות שאינן מצדיקות קיום דיון נוסף ( דנ"פ 1059/18 מזרחי נ' מדינת ישראל (15.2.2018)).

הבקשה נדחית.