דנ"פ 2562/19 עוביידה חאטב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 774/17 (השופטים ע' פוגלמן , מ' מזוז ו- ג' קרא ) מיום 27.3.2019 (להלן: פסק הדין ), אשר קיבל את ערעורה של המדינה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' אזולאי ) בת"פ (מחוזי נצ') 3577-05-15.

1.

בשנת 2015 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפקרה אחרי פגיעה, מעשי פזיזות ורשלנות ונהיגה ללא פוליסת ביטוח.

על פי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, ביום 8.12.2014 נהג המבקש ברכבו בכביש מס' 79 מכיוון צומת הזכוכית לכיוון צומת המוביל. במהלך הנסיעה, פגע המבקש בהולך רגל (להלן: המנוח ) שחצה את הכביש והוטח על השמשה הקדמית של הרכב. לאחר נפילתו על הכביש, נותר המנוח, שבאותה העת עוד היה בחיים, שרוע על הכביש. המבקש עזב את מקום התאונה בלא שעצר את הרכב או הזעיק עזרה, על אף שידע שגרם למנוח חבלה חמורה, לכל הפחות. בעקבות כך נפגע המנוח על ידי כלי רכב נוספים שעברו במקום וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות בכל חלקי גופו ופגיעות רב מערכתיות, והוא נפטר באותו היום.

ביום 10.4.2016 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח וזיכה אותו מעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות. בהמשך, ביום 4.1.2017 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש. נקבע כי מתחם הענישה ההולם במקרה זה נע בין 15 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשי מאסר בפועל, פסילת רישיון נהיגה לתקופה הנעה בין 5 שנים לעשר שנים, ועונשים נלווים. חרף קביעה זו, מצא בית המשפט קמא כי " זהו המקרה בו ראוי להושיט יד לנאשם, לקבל את המלצת שירות המבחן ולסטות לקולא ממתחם העונש ההולם " (סעיף 22 לגזר הדין). על כן, הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש עונש של ששה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 2,000 ש"ח, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים, חילוט רכבו וכן הורה כי על המבקש לעמוד בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 18 חודשים.

2.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית משפט זה והמדינה מצידה הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש. במהלך הדיון, חזר בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין בהמלצת בית המשפט. ביום 27.3.2019 ניתן פסק הדין, אשר קיבל את ערעור המדינה. בית המשפט העליון ציין כי " לאור העובדה שההפקרה בענייננו גרמה להחמרת הפגיעה במנוח, ולאור התוצאה שנגרמה – מותו של המנוח, נכון היה כי בית המשפט קמא יקבע מתחם עונש גבוה יותר כמתחייב ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. אך גם בהינתן המתחם שקבע בית המשפט קמא, יכולה היתה ההקלה לבוא לידי ביטוי במיקום המערער בתחתית המתחם ולא היה מקום לחרוג מגדרי המתחם בהעדר נימוקים טובים לכך, כפי שנעשה " (פסקה 9 לפסק הדין). על כן, נקבע כי יש להשית על המבקש עונש מאסר בפועל של 15 חודשי מאסר, ובמקביל הורה בית המשפט על קבלת ערעור המבקש באשר לתקופת פסילת רישיון המבקש, ולהעמידה על 5 שנים תחת 7 השנים שנקבעו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי.

3.

בבקשה שבפניי טוען המבקש כי בפסק הדין נקבע, בניגוד לקביעות בית המשפט המחוזי, שעבירת ההפקרה החמירה את מצבו של המנוח וכפועל היוצא מקביעה זו, הורה על החמרת עונשו של המבקש ושליחתו למאסר בפועל חלף ביצועו בעבודות שירות. המבקש טוען כי קביעה זו של בית המשפט העליון סותרת את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בלא שנימק מדוע יש להתערב בהן וכן היא סותרת את ההלכה בדבר האופן שבו יש לתת ביטוי לקיומו של קשר סיבתי בין ההפקרה ובין חומרת תוצאות התאונה. המבקש טוען עוד כי במקרה דנן כלל לא ניתן היה לעצור ולסייע למנוח מבלי שייווצר סיכון מוחשי למבקש וכי תוצאתו של פסק הדין אינה צודקת, במיוחד בשים לב לחלוף הזמן ממועד קרות האירוע ועד מועד מתן פסק הדין, לדחיות החוזרות במועד הדיון בערעור שנבעו מטעמי בית המשפט, ולעובדה שהמבקש סיים זה מכבר לרצות את תקופת המבחן שנגזרה עליו. עוד נטען, " למעלה מן הצורך ", כי אף אם אין מדובר בהלכה אשר מצדיקה קיומו של דיון נוסף, הרי שהוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ) אינה מהווה רשימה סגורה של שיקולים לקיומו של דיון נוסף. המבקש מפנה בהקשר זה להחלטה לקיים דיון נוסף בעניינו של סולימן אל עביד (דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 31.7.1997) ), אשר בו " נדחקו לצד העילות המצומצמות לדיון נוסף " ומבקש ללמוד מכך כי " במקרים מיוחדים ניתן להורות על דיון נוסף למרות שברור שלא מתקיימת עילה לדיון נוסף, קיימת מעין סמכות שיורית או סמכות טבעית להתערב על דרך של דיון נוסף, כאשר הנשיא או מי שמינה הנשיא סבור כי פסק דין שניתן הוא קשה, בעייתי, מוזר, כזה שמחייב דיון נוסף, בלי שנקבעה בו הלכה הצולחת את תנאי העילה לדיון נוסף " (פסקה 19 לבקשה).

4.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק קובע כי דיון נוסף בפסק דין יינתן מקום שבו נקבעה הלכה חדשה וקשה או כאשר נקבעה הלכה הסותרת הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה (ראו, למשל, דנ"פ 3963/18 אבו עראר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.6.2018)). עיון בפסק הדין מושא הבקשה מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה חדשה, לא כל שכן כזו אשר סותרת הלכות קודמות. בית המשפט העליון בחן את העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המבקש וקבע כי " לא היה מקום לחרוג מגדרי המתחם בהעדר נימוקים טובים לכך " (פסקה 9 לפסק הדין). על כן ראה להתערב בחומרת העונש. בית המשפט העליון ציין מפורשות כי בחן את נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות " חלוף הזמן הרב מאז התרחשות התאונה ועד להיום " ומצא כי העונש הראוי בנסיבות העניין הוא 15 חודשי מאסר בפועל. ברי כי בכך לא קבע בית המשפט העליון, ואף לא ביקש לקבוע, כל הלכה ודאי לא הלכה חדשה או קשה אשר תצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, אף אם נפלה טעות בקביעותיו של בית המשפט – ואינני סבורה כי זה המצב – הרי שאין בכך כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף (דנ"פ 8126/18 פלוני נ' פלוני , פסקה 6 (24.1.2019)). אף יתר טענות המבקש, הן טענות ערעוריות אשר הליך של דיון נוסף אינו האכסניה המתאימה לדון בהן (דנ"פ 1175/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (14.2.2019)). אכן, יתכנו מקרים חריגים ביותר שבהם יתאפשר דיון נוסף גם אם לא נקבעה הלכה (ראו: יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – "דיון נוסף" בדיון הנוסף" ספר ביניש 181, 255 (2018)) . ואולם, המקרה דנן, אשר בו ניתן פסק דין פה אחד בערעור על חומרת העונש, אינו נכלל בגדר אותם המקרים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.