דנ"פ 2747/03 דוד אמויאל נ. מדינת ישראל

העותר הורשע על-פי הודאתו בשורת עבירות חמורות ביותר, בכללן שלושה ניסיונות לרצח של ערבים ממניע גזעני. בית המשפט המחוזי גזר עליו עשר שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונש. ערעורה התקבל, ועונשו של העותר הוגדל לשמונה-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל. על כך הוגשה עתירה זו לקיום דיון נוסף. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

לטענת העותר, פסק-דינו של בית המשפט העליון סותר הלכות קודמות, שעניינן אי-מיצוי הדין בערעור על קולת העונש ואי-התערבות בשיקולי הענישה של הערכאה הראשונה. כן טוען העותר, כי פסק הדין חורג לחומרה מסטנדרט הענישה הקיים בפסיקה ביחס למעשים דומים למעשיו, וכי הוא מתעלם משיקולים כבדי-משקל לקולא הקיימים בעניינו, ואשר באים לידי ביטוי, בין היתר, בתסקיר שירות המבחן.

דין העתירה להידחות. ראשית, בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה. העתירה כולה אינה אלא ניסיון לערעור נוסף על האופן שבו יישם בית המשפט העליון הלכות קיימות; אך לא לכך, כידוע, נועד הדיון הנוסף. שנית, גם לגוף העניין, כפי שציין בית המשפט בפסק-דינו, בליווי הפנייה לאסמכתאות, העונש שנגזר על העותר אינו חורג מנורמת הענישה המקובלת למעשים נפשעים כדוגמת מעשיו, אשר רק בנס לא הסתיימו בקיפוח חיי אדם. אשר לנטיית ערכאת הערעור שלא למצות את הדין במסגרת ערעור של המדינה על קולת העונש, יש להזכיר, כי העונש שנגזר על העותר רחוק מאוד מהעונש המקסימלי המצטבר שניתן היה להטיל עליו בשל כל עבירותיו.

העתירה נדחית.