ע"פ 5813/02 מדינת ישראל נ. דוד אמויאל

המשיב הורשע על פי הודאתו בשורה של עבירות שיוחסו לו בכתב האישום שכלל שמונה אישומים. מדובר בשרשרת עבירות חמורות ביותר. בהן אחזקת נשק שנגנב בהתפרצות לבנין מגורים; שלוש עבירות של נסיון לרצח תוך שימוש באקדח הגנוב; גניבת רכב, לאחר שסולקו מתוכו באיום שתי נוסעותיו; נסיון להצתת רכב ועבירות נוספות הקשורות בעבירות אלה. בגין הרשעתו הטיל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על המשיב 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

המדינה מערערת על קולת העונש, וטיעוניה מבוססים על חומרת העבירות, על ריבוי העבירות ובעיקר על הרקע לביצוען, שכן כל נסיונות הרצח בוצעו כלפי ערבים ועל-פי תכנית עליה הצהיר המשיב "לחסל ערבים". בית המשפט המחוזי עמד על כך כי המשיב תכנן את מעשיו הנפשעים מראש וביצע אותם על-פי תכנון מוקדם ובקור רוח. כחודש לאחר שגנב אקדח ומחסנית, יצא למסע "ציד" כדי לקטול ערבים שלטענתו מהווים סכנה למדינה. המשיב שוטט ממקום למקום כדי לחפש ערבים ובשלוש הזדמנויות, לאחר שווידא כי אכן עומדים מולו ערבים, ירה על כל אחד בחזהו ופצע אותו, ורק בדרך נס לא נגרם מותו של אדם. הירי בוצע כלפי קרבנות שפגש המשיב באקראי. כך בפרשה המתוארת באישום השני, ירה המשיב יריה בחזה באדם שעבד במסעדה. בפרשה המתוארת באישום החמישי, שעה שישב ברכבו פנה המשיב לאדם שישב ואכל במסעדה ביפו וביקש ממנו להתקרב אליו כדי להסביר לו כיצד להגיע למחוז חפצו. לפתע שאל אותו אם הוא ערבי ואז ירה בחזהו ופצע אותו ולאחר מכן נמלט מהמקום. באישום השביעי שהמשיב הודה בעובדותיו, תואר כיצד ירה המשיב בחזהו של חאלד אבולעפיה, שישב ליד הקופה במסעדתו. לאחר הירי נמלט מן המקום ואילו קרבנו אושפז ונותח. לילה לפני שורת הארועים המזעזעים הללו, הגיע המשיב לבית החולים אסף הרופא לאחר שהתנגש ברמזור תוך כדי נהיגה. הוא השתולל בבית החולים בטענה כי תשומת לבו של הצוות הרפואי מופנית לחולים ערבים במקום אליו, תקף אחות והתפרע במקום. וכאמור, אלה הם רק העבירות החמורות שבגינן הורשע המשיב.

בגזר דינו ציין בית המשפט כי אין ספק שהעבירות בוצעו על ידי המשיב על רקע גזעני וכי התנהגותו בארועים השונים שהיה מעורב בהם נבעה משנאה מוצהרת לבני מיעוטים. מטעם זה הדגיש בית המשפט כי יש לגזור על המשיב עונש חמור מן הסוג המוטל על ערבים המבקשים לרצוח יהודים חפים משפע רק באשר הם יהודים, מטעמים לאומניים, ועמד על כך כי "אין לעשות הבחנה בין אדם לאדם במקרים דנן". עם זאת, לא נתן בית המשפט קמא ביטוי הולם לדבריו אלו. שכן העונש אשר גזר על המשיב חורג במידה ניכרת מהעונשים המוטלים בדרך כלל בעבירות של נסיון לרצח ומן העונשים המוטלים במקרים דומים על ערבים המבצעים מעשים דומים כלפי יהודים.

באת-כוח המדינה, בטיעוניה, הציגה בפנינו את רמת העונשים המקובלת בעבירות דומות והפנתה תשומת לבנו לפסקי הדין ע"פ 399/89 מ"י נ' זלום , פ"ד מו(2) 187; ע"פ 5064/93 ח'לף נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 1296/90 סולב נ' מ"י , פ"ד מו(5) 859, אשר הובאו גם לידיעת בית המשפט קמא. בכל המקרים הללו, הייתה רמת הענישה גבוהה יותר מהעונש אשר נגזר על המשיב ולוּ גם בשל הרשעה בעבירה אחת של נסיון לרצח. שקלנו את כל הנימוקים לקולא ששטח בפנינו סנגורו של המשיב, הטענה, כי המשיב פעל בהשפעת סמים, הטענה ששלושת נסיונות הרצח בוצעו בלילה אחד, וכי הם בגדר פרץ חד-פעמי, וכן את הטענה כי המשיב הביע חרטה על מעשהו ואף שלח מכתב התנצלות לאחד הקרבנות, ולא מצאנו כי יש בהם כדי להצדיק את העונש המופרז לקולא שהוטל עליו.

המשיב הוא אדם אלים, בריון אשר פגע באנשים וביקש את נפשם רק בשל מוצאם ולאומם. זוהי תופעה חמורה ומזעזעת אשר בית המשפט חייב להלחם בה ולעקרה משורש. העונש המוטל בגין מעשי עבירה המבוצעים על רקע גזעני צריך לתת ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, ולבטא באופן חד-משמעי מסר מרתיע לבל יעז איש להצית את אש הגזענות בקרבנו, ולפגוע באדם תמים, בשל מוצאו.

אשר על כן, החלטנו להתערב ולהחמיר בעונשו של המשיב ולהטיל עליו עונש המקובל על בתי המשפט בישראל במקרים דומים. בשים לב למספר העבירות שביצע המשיב, חומרתן ואופיין, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את גזר הדין שהוטל בבית משפט קמא, ומטילים על המשיב עונש של 18 שנות מאסר לריצוי בפועל.